חג מאומץ

אפילו המקומיים - כשאין לך שמץ של מושג, מקומיים הם כמו אורקל יודע כל - הזדעזעו מהתכנית שלנו להגיע לפריז עם תחילתו של החורף. אבל אני, מה אכפת לי, חורף הוא לא רק שפעת אלא גם כריסמס, וכל כך רציתי להיות בכריסמס באיזו עיר אירופאית הדורה.

בנובמבר שעבר היינו בליסבון; הפורטוגזים האלה, תשמעו, לא רק השפה שלהם מתולתלת, חמה ומתגלגלת, גם תאוות הקישוט שלהם איננה מרוסנת. חודשיים מראש התעטרה לה העיר כולה, רחובות קטנים כגדולים, במתקני תאורה, בשלל צבעים וצורות, בטנדרים עם מנופים קטנים וצוותים שלא מפסיקים לקשט ולהתקין, קור וגשם, לילה ויום. כמה קיוויתי שיהיה איזה סידור, איזה תרגיל, איזו חזרה גנרלית שתגרום להם להדליק את כל האורות האלה ברגע ההוא, כשאנחנו עוד שם, להוריד שמיים זרועי כוכבים לגובה העיניים שלנו.

מצבורי האורות הקטנים האלה הם מרוממי נפש באופן שרק אור וקיטש מרוכז יכול להיות, הם כמו ממתקים לעיניים, רק לא משמינים ולא מקלקלים את השיניים. רק לצמצם את העיניים, לוותר על מיקוד הראיה ועל השקפה אחראית ובוגרת כלשהי, ולטבוע בתוך ים מרצד, מטושטש וזוהר.

אלא שהעובדה שזהו הכריסמס הראשון שלי בחו"ל לא ממש גרמה לפריזאים לחרוג מהנון-שאלאנט התמידי שלהם. הם עשו את כל התנועות הנכונות, קום איל פו, אבל בלי לצאת מגידרם, לפחות לא באופן פומבי.

תיאבון לקיטש ברחובות וציפייה לסיילים שיבואו (צילום: כנרת רוזנבלום)

הם קישטו כאן יפה, אין טענות, וכבר לפני חודש ראיתי דמעות של אור, בחיי, זולגות על העצים המוארים של השאנז אליזה; מעניין למה דווקא החליטו העצים לבכות את הכריסמס הקרוב, אולי בגלל שהכל כל כך יקר בחנויות שעליהן הם משקיפים. לפני המוסדות העירוניים העמידו עצי אשוח ועליהם סרטי אריזה כחולים ולבנים בדרך כלל, ומדי פעם העיריה שרשרה ברחובות אורות קטנים זוהרים. אבל עיקר העבודה הוטלה על בתי העסק הגדולים.

ובצדק. ממילא זה חג של קניות אדירות, בתי העסק הם המרוויחים העיקריים, למה שלא ישקיעו קצת חזרה. והם משקיעים. בתי הכלבו הגדולים של רשת פרינטמפ (בשבילי כפפות בד צבעוניות של טיירי מוגלר, בבקשה. בקומה הראשונה באמצע, ליד התיקים) התנקדו להם בזהבהבים ובסגלגלים מלכותיים. הגאלרי לאפייט (בשבילי סוודר קשמיר דקיק ורך בבקשה), שהצליח להצמיח את אחת ממסורות החג הילדיות כאן, שלא תחשבו שלא מחנכים כאן למצוות ולמעשים טובים, מושך במהלך כל דצמבר את ילדי פריז לחלונות הראווה שלו. מוצגים בהם, לכבוד החג, מחזות קטנים ומרהיבים של בובות ממוכנות על חוטים. אפילו משרדים קטנים הפונים לחזית הרחוב נדבקו בחדוות החג. למשל, במשרד תיווך בשדרות דידרו, אפשר פתאום למצוא להקה תואמת-חבובות, צפרדעים על מערכת תופים ודובונים מכים על פסנתר, שמנגנת עיבוד של רוק כבד לעוד שיר כריסמס אמריקאי (הממ. מה כבר אפשר לבקש לחג ממשרד תיווך. בעיה. בסדר. דירת סטודיו קטנה בשלוש מאות אלף יורו, תודה).

בלי ישו אחד לרפואה

החנויות שופכות החוצה הצעות למתנות באדום וירוק וזהב, ביסטרואים מקושטים באורות זערערים ובדמויות של פר נואל, הוא סנטה קלאוס הצרפתי, ואני מתבלבלת בין כל השמות חג מולד, כריסמס ונואל, כשאני נדרשת להסביר לבתי מה פה קורה פה.

לא שהיא כבר מבינה צרפתית, הפטיט שלי, אבל גם אם היתה מבינה, לא היתה מבינה. שהרי בחזית מערכת החינוך כאן התקיימו קרבות סימבוליים עקובים בין הפלגים הדתיים השונים. עד כדי כך לא רצו לראות כאן רעלות מוסלמיות בבתי הספר, שהצרפתים השמרניים החליטו שהם מוכנים בתמורה לוותר על סממנים נוצריים, ואפילו על משמעות החג. וכך, בבית הספר מוצב עץ אשוח, מקושט לעילא, והחג גם נחגג לו במסיבת ילדים גדולה עם נרות ועוגות שוקולד ומיץ תפוזים וקלמנטינות, אבל בלי ישו אחד לרפואה, בלי מריה, בלי אסם, בלי לידה, בלי רוח הקודש. ואולי טוב שכך: עוד לא נאלצנו להסביר איך באים ילדים לעולם, איך נסביר איך הם באים מרוח הקודש?

כריסמס לא עושה לנו שום תחושת חשבון נפש והתבוננות פנימה ותקווה לדף חדש, נקי ומלא אפשרויות, כמו ראש השנה שלנו. הוא, המכונה כאן נואל, מייצר בעיקר תיאבון לקיטש היפהפה ברחובות וציפייה לסיילים שיבואו אחריו. אנחנו כאן, אבל לא מכאן, והעמדה הזאת, של תצפית לא לגמרי משתתפת, אחראית כנראה לתחושת האנטי קליימקס שלנו, בכל הנוגע לנואל.

כי ראינו את הרחובות עוטים אורות בהדרגה ופר נואלים למכביר, ונדחקתי בין שקיות המתנות הגדולות שנשאו איתם נוסעי המטרו, וראיתי את עצי האשוח צומחים על המדרכות בקרנות הרחוב ואז נקטפים להם במהירות מסחררת. ואז, בהגיע היום, יצאו כולם לחופש ארוך, התרוקנו הרחובות ונסגרו הביסטרואים. והחג נחגג לו בבתים. היה, עבר, נגמר. לא הרגשנו. לא כאב בכלל. אף סבתא שיכורה לא בלבלה לי את המוח על קורות משפחתה במהפכה, לא היה איחוד משפחתי נוגע ללב ברוח החג, ובדקתי – איש לא השאיר לי מתנה בגרביים שליד האח. למחרת, כמו כל מי שלא היה לו מי שיתיש אותו בארוחות המשך משפחתיות, הלכנו לראות את חלונות הראווה המושקעים של הגלרי לאפייט. באמת יפהפיים, מומלצים בחום. אפילו בקור.

המריונטות בגלרי לאפייט לבושות בבגדי מעצבים ונועצות בעוברים ובשבים מבטים מקפיאים, והחלונות שמיועדים לילדים הם מיצגים משמחים ומעוצבים של פינגווינים, שועלים, דובונים וחיות חביקות אחרות, בסיטואציות יומיומיות כמו סעודת חג ענקית, ריקוד על מקררים, סקי וריחוף על בועות סבון. את השיטוט הנינוח, שלנו ושל כל הלא-באמת-צרפתיים האחרים, מול חלונות הגלרי לאפייט, קטעה דהרת פמליית אופנועים מלווה בצפירות רמות. האזרח רם המעלה, התברר תוך זמן קצר יותר מתגובת המצלמה שלי, היה פאפא נואל בכבודו ובעצמו, מבסוט לאללה מהרעש שהוא מצליח להפיק, במו דמותו האגדתית.

החג עבר, והרחובות עדיין יפים, האבק הלבן שפיזרה העיריה בחוסר אמון על חלק מהעצים מפנה את מקומו לכפור אמיתי וחלק מהמזרקות קופאות ומחזירות כפליים את בוהק המנורות. בסדר, אז אנחנו עדיין תיירים מוחלטים כאן. אז מה. מישהו מכיר בייביסיטר פנויה בסילבסטר?

• לפרק הקודם: פצעי קור