אקדחים, אלכוהול וציציות

ישראל כבר לא קיימת. למעשה, היא לא קמה מעולם. קשה לכם לדמיין מציאות כזאת? זה בדיוק מה שמייקל שייבון מבקש שתעשו בספרו החדש והמפתיע, ”איגוד השוטרים היידים“, שרואה אור עכשיו בתרגומו הנפלא של משה רון.

עלילתו של הספר בנויה על תרחיש אימים מנקודת מבט ישראלית: העולים היהודים נוחלים תבוסה בפלשתינה של 1948, ומדינת היהודים נשארת בגדר חלום. רבבות פליטים נשארים מחוסרי מחסה, חשופים להתקפותיהן של המדינות מסביב. ומי נקראת להציל את היום אם לא ארצות הברית, שמקימה בדרום

אלסקה מחוז פדרלי ייעודי שבו יוכלו הפליטים לחיות בביטחון לתקופה מוגבלת של שישים שנה בלבד; ומה אחר כך? שלום על ישראל (תרתי משמע). חודשיים לפני שהתקופה המוגבלת מסתיימת, נפתחת עלילתו של ”איגוד השוטרים היידים“, שחווית הקריאה בו היא כמו צניחה בלי מצנח ממטוס אל שטח לא ידוע - מבעיתה, טוטלית, חד-פעמית, ולרגע אי-אפשר לדעת איך היא תסתיים.

מאייר לנדסמן, בלש במחלק הרצח של סיטקה (עיר במחוז היהודי באלסקה ששפת הדיבור השלטת בה היא יידיש), נמצא בשפל של חייו. בעקבות גירושים מאישתו הוא מתגורר במלון ”זמנהוף“ העלוב והמטונף, שם הוא יכול להתמסר באין מפריע לעישון, לדיכאון ולתחביב החדש שלו: השתכרות. אחד הדיירים במלון שהוא מתגורר בו נרצח, ולנדסמן, המשווע בסתר לתיק חדש שיעסיק אותו, מתנפל על המקרה ופותח מיד בחקירה. לתדהמתו, הוא מגלה שלמפקדת התחנה שלו התמנתה אשתו לשעבר, והיא להוטה לסגור את כל התיקים לפני שהמחוז היהודי באלסקה יושב לחזקת ארה“ב.

דרך החקירה של לנדסמן, שנמשכת בלי אישורה של התחנה ועל אחריותו האישית, מפליא שייבון לחשוף את הפוליטיקה המפוקפקת שמנהיגה הקהילה החרדית בקרב היהודים באלסקה, ונדמה שיותר מכל ספר אחר שלו, זוכים כאן היהודים - ולא רק החרדים - לייצוג ביקורתי וקומי במיוחד.

לא מפרקים את החבילה

כמו בספריו הקודמים, שייבון ממשיך לעסוק בסוגיות של הורות, זוגיות וזהות יהודית, והמאפיין העיקרי של שלושת אלה הוא שאף אחד מהם לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן. הזוגות בספרים שלו, גם אלה ששומרים על ”נורמליות“ ולא מפרקים את החבילה, אף פעם לא יהיו ”מאוהבים“, לפחות לא במובן הפשוט של המילה. הם מחזיקים מעמד, נאחזים זה בזה, שורדים.

חוויית ההורות, כפי שהיא נראית דרך עיניו של ברקו, שותפו של לנדסמן בתחנה, היא מכבידה ומייאשת. כשהוא מגלה שאשתו בהיריון עם ילדם השלישי, הוא מכריז בזעם ש“לא נשארה מגירה אחת בבית הזה שאין בה תינוק מזוין“. הכעס ואין האונים שמשתלטים על ברקו לאור החדשות הטובות כביכול, מאפיינים את את החיים בסיטקה של שייבון בכללותם: חיים אפורים אבל מתפקעים מדרמה עצורה, תוססים אבל מסריחים מזיעה, דם וצפיפות אוכלוסין; חיים שהרקע להתרחשותם הוא תמונה גרוטסקית שבה אקדחים, אלכוהול וציציות מתמזגים אלה באלה לבלי הפרד.

יהיה מעניין מאוד לראות כיצד יתקבל הספר הנפיץ הזה, בעל השם הבלתי-זוהר במתכוון, בקרב קהל הקוראים בארץ. על פניו, נראה שהצלחת ספרו זוכה פרס הפוליצר של שייבון ”ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי“ (עם עובד, 2003) בישראל מבטיחה מידה כלשהי של היענות גם לרומן החדש. סגנונו של שייבון, המתאפיין בעירוב בין ז‘אנרים סותרים ברקע של עלילה מפתיעה, הפך אחרי הספר הזה לטביעת חותמו. את הסגנון הזה הוא מביא ב“איגוד השוטים היידים“ לרמת השלמות, להקצנתו המוחלטת וליעילותו המקסימלית. אם להשתמש בדימוי בהשראת עולמו הצבעוני של הספר, ”איגוד השוטרים היידים“ הוא מה שהיה מתקבל אם וודי אלן, אלפרד היצ‘קוק והארווי פיקאר היו נפגשים ומחליטים לכתוב יחד ספר. את התוצאה מומלץ מאוד שלא להחמיץ, גם אם למשך 482 עמודים תתבקשו לשכוח מישראל.