וודקה ורודה וליקר בצבע שחור
שגיא קופר מספר על ליקר חדש בצבע שחור וטעם של ליקוריץ, על וודקה וורודה שגם מעוררת ועל הדרך הכי מהנה למנוע אלצהיימר (רמז: זה קשור בשתיית בירה)
בשנים אחרונות, יותר ויותר ישראלים נודדים בין ארצות הנכר, שם הם אוכלים, שותים, לפעמים עובדים ולעיתים מתאהבים שם בבחורות או בבחורים. לקראת יום החזרה ארצה, הבחורות או הבחורים נותרים מאחור, והנוודים שלנו נשארים עם הזכרונות, התמונות והתוגה. ואת התוגה, שהיא כידוע בת דודתו של היגון, מטביעים הכי טוב במשקה. והכי טוב - במשקה מקומי.
מה שקורה אז הוא, שכשחוזרים, יש זכרונות על בחורות ומשקאות. את הבחורות והבחורים לא תמיד קל להביא ארצה, אבל מסתבר שאת המשקאות אפשר. כך יוצא שמדי פעם עולים על מדפינו מיני בירות, יינות וכהילים, שכולם התחבבו על יבואניהם בעודם שם. דוגמאות? מהשרוול אני יכול למנות את שורת יינות היבוא של עודד כהן – הדוש – מפיימונטה, את הבירות הניו זילנדיות (מונטית'ס) של אדם פלדמן ואמיר גמליאל ומותגים אחרים כמו ליקר טונל וכן וודקה Pink (שעוד ידובר בה). לא מזמן הצטרף לרשימה הזאת גם אורן צילינסקי, מהנדס אלקטרוניקה בן 30, שהחל לייבא מאיטליה ליקר מוזר ששמו "Cosa Nera".
במסגרת עבודתו, שוטט צילינסקי הצעיר בכ-30 מדינות ובערבים הארוכים בהם בילה, לעיתים בגפו, הוא נחשף לא מעט להרגלי הבילוי של המקומיים, למוצרים חדשים ולמוצרים ותיקים. כמו האחרים, גם הוא החליט לנסות ולשלוח ידו ביבוא מוצר חדש לישראל, משהו שתהיה בו מידה של חדשנות; דבר דרוש ונחוץ מאוד בכל הקשור בשוק שלנו.
הפור נפל על ליקר שחור שהומצא באיטליה על ידי חברה בשם Giori. זהו ליקר בעל ריכוז כהל של 21%, שמכיל ג'ינסנג ותמציות של שוש (ליקוריץ). השילוב מאוד מיוחד, ויש בו משהו משל הממריץ והבועט, יחד עם הסמיכות החלקה של ליקר טוב.
הגימיק פה הוא הכוסית שבה משתמשים לשתיית הליקר, וכן בקשית שחורה קצרה שעשויה שוש. את המשקה מגישים בכוס קפואה, או לפחות מקורר, ואפשר לשתות אותו כמות שהוא, או בשילוב של גלידת וניל או פירות. הוא הולך טוב מאוד בקוקטיילים שכמה מהם אביא מיד.
את המשקה מכינים על ידי מיצוי של משחת ליקוריץ בכהל מולסות נקי, במשך 15 יום. במקביל, מכינים תמיסת סוכר במים, ולאחר 15 יום מוהלים את תמצית הכהל עם תמיסת הסוכר ומוסיפים מים, עד לריכוז הנכון של סוכר וכהל. עכשיו, כדי להצליל את המשקה ולרכך אותו, מקררים אותו ל-10 מעלות למשך זמן מסוים, ואז מחממים בחזרה לטמפרטורת החדר. מסננים, מודאים שריכוז הכהל הוא הריכוז הנכון, ומבקבקים. אם אתם חייבים מספרים, דעו שלהכנת 5000 ליטר של ליקר יש צורך ב- 1715 ק"ג סוכר, ויותר מחצי טון של תמצית ליקוריץ. עוד מכיל המשקה (מעט) תמצית ג'ינסנג, קרמל וכהל, כמובן.
איפה להשיג? כבר נמצא בכמה וכמה בארים. השמועה אומרת שאיכשהו הוא התחבב על שירותי בארים לחתונות וארועים, ובכל מקרה, אפשר לברר אצל היבואן: אורן צילינסקי 054-3113240.
קוקטיילים על בסיס קוזה נרה
אומרים שהכי פשוט - קוזה נרה וקולה, על קרח. יותר מורכב, ג'ין אנד טוניק מבוסם (15 מ"ל ג'ין, 30 מ"ל של הליקר והיתר טוניק, בכוס קולינס, על קרח), ואפשר לנסות אחד מהבאים, המומלצים על ידי היצרן:
מינטי ליק'
המרכיבים:
2/5 קוזה נרה
2/5 קרם דה מנט לבן
1/5 וודקה
- משקשקים היטב על קרח, מסננים לכוס קוקטייל מקוררת ומעטרים בעלה מנטה ובקשית היעודית של המשקה.
קוזה מרטיני
המרכיבים:5/5 ג'ין יבש
דאש קוזה נרה
- משקשקים היטב על קרח, מסננים לכוס קוקטייל מקוררת ומוסיפים זית.
מאפיה סיציליאנית
המרכיבים:2/5 סמבוקה לבנה
2/5 קוזה נרה
1/5 וודקה
- בונים לפי הסדר בכוס מתאימה (לואובול), על קרח. מוסיפים שלושה פולי קפה לקישוט ומגישים.
קשית עשויה שוש (ליקריץ). הכוס של Cosa Nera
P.I.N.K. Vodka
אחרי קטל 1 ו- וודקה ואן גוך, מגיעה אלינו עוד וודקה עם זיקה הולנדית, נקרא לזה כך, והפעם אנחנו בענייני ורוד.
P.I.N.K. Vodka היא לא סתם וודקה, אלא וודקה שמכילה קפאין וגוארנה. זהו נסיון אמריקאי להתחבר לשוק האדיר של הוודקה-רדבול, בלי הטעם הסירופי המתוק של משקאות האנרגיה (ברובם).
הוודקה עצמה, ברמה של 40% אלכוהול, מיוצרת אכן בהולנד, ומשם היא נשלחת לארצות הברית, לפלורידה. שם מוסיפים לה את הקפאין והגוארנה – הרכיב הממריץ של משקאות האנרגיה – ומבקבקים אותה. המשקה עצמו עומד להגיע ארצה החודש באופן רשמי בפברואר ואפשר יהיה לקנות אותו בחנויות משקאות ובנקודות מכירה אחרות.
בירה נגד אלצהיימר
בשורה משמחת: החודש מתפרסם מחקר שעיקרו מבשר על כך שבירה יכולה לצמצם את הסיכון ללקות באלצהיימר. הרכיב הסודי בבירה? סיליקון.
חוקרים באוניברסיטת אלקלה שבספרד הישקו עכברי מעבדה – בתמיסה של מלח אלומיניום (אלומיניום חשוד כמחולל אלצהיימר), בתמיסה דומה בתוספת בירה או תמיסת סיליקה, ובמים. הם גילו שהעכברים שהושקו בבירה או בסיליקה הפרישו את האלומיניום שקיבלו, דבר שמנע את הגעתו ושקיעתו במוחם של היצורים הלבנבנים, ובכך, מן הסתם, הצטמצמו סיכוייהם ללקות באלצהיימר. מסתבר שסיליקה (צורן, בעברית) ואלומיניום חוברים זה לזה בקלות במעיים, ומשם יוצאים יחד מהגוף. בבירה יש סיליקה מהקשוות של הגרעינים (החומר הקשה שנותן להן את החספוס), דבר שמצטרף לשאריות סיבים ושמרים שיש בבירות – במיוחד באלה שעשויות ללא סינון.
המסקנה, כמו תמיד, לשתות במתינות ולהנות מהמחשבה שעוד יש לכם שנים רבות של צלילות הדעת.
בין הבירות החדשות שהגיעו לאחרונה לישראל אפשר למצוא בירות מאנגליה, ביבוא י.ד. עסקים, ומהדורה מיוחדת של סמואל אדמס, הבירה האמריקאית. על הסמואל אדמס ארחיב בקרוב, אבל הנה כמה מילים על הבירות של אוהנלונ'ס:
משפחת אוהנלונ'ס מייצרת בירה כבר משהו כמו 15 שנה. זה לכאורה לא הרבה, אבל בעולם הבירה זה לא מעט, במיוחד בשוק תחרותי וקשה כמו זה של בריטניה. בני המשפחה נכנסו לבישול בירה מסחרי דרך זה שהיו בעלי פאב: הם רכשו ב- 1991 זכיון של רשת הפאבים Firkin's, שבמרתפי כל אחד מהם הייתה מבשלה קטנה. את המבשלה העצמאית שלהם הם פתחו ב- 1995.
י.ד. עסקים מביאים לכאן מגוון של הבירות של אוהנלונ'ס, בינהן בירה חיטה, סטאוט "יבש" בסגנון האירי המוכר ובירה קלה יחסית – ביטר אנגלי טיפוסי, בריכוז של 3.7% אלכוהול. לצד אלה, שאינן רעות בכלל, התחבבו עלי מאוד שתיים נוספות:
Port Stout - על התווית כתוב "Enriched with rich ruby port". הבירה הזאת, שזכתה להערכה רבה ולפרסים מרשימים של CAMRA ורוברט פרוץ (המקבילה האנגלית של רוברט פרקר, נגיד ככה), היא מסוג הבירות שמסמלות את עולם בירות הבוטיק, והסיבה שאני אוהב את המשקה הזה, כשהוא במיטבו. התוספת של הפורט מורגשת בגוף, בגוון ובמורכבות הכללית. אין כאן רמה גבוהה של אלכוהול – 4.8% בלבד – אבל משהו מהבית של הפורט עובר אל הבירה: היא מקבלת גוונים של שוקולד וקפה מהסטאוט המריר, מלווים במשהו מעושן ומתקתק בסיום. יופי של בירה לימי חורף, ואין לקרר כמו משוגעים – 8- 10 מעלות יהיה די והותר.
Thomas Hardy's ALE - הבקבוק מפואר, ללא ספק: רבע ליטר חום, עטוף בשרוול פויל זהוב, מעוטר במדליון זעיר ועליו צללית קלסתרו של תומס הרדי. הסופר והמשורר ידוע בארץ בזכות "טס" ו"ראש העיר של קסטרבריד'ג" (אלאן בייטס בתפקיד הראשי), אבל כמובן שכתב יצירות רבות נוספות. קסטרברידג' הדמיונית היא דורצ'סטר האמיתית, שעל הבירה שלה אמר הרדי את הדברים הבאים: "בעלת הצבע היפה ביותר שעין האמן יכולה לפלל לו בבירה; מלאת גוף, ועדיין זריזה כהר געש מתפרץ; פיקנטית, אך ללא צביטה; הילתית כשקיעת סתיו; לא מעיקה ומתמשכת, אך בסיומת – די כבדה". בזכות כל זה, הרדי קיבל את הכבוד שיקרא על שמו האייל הזה, שהוא אופייני לדורצ'סטר, חזק מאוד ומתיישן. מקורה של הבירה – כמו בירות אחרות של אוהנלונ'ס, אגב – במבשלת Eldridge Pope, שייצרה אותה לראשונה בשנות השישים. לפני כ- 12 שנה, המבשלה המשפחתית הזאת החליטה יום אחד שאין יותר פרנסה בייצור בירה, והתרכזה במכירה וניהול של פאבים. כך יצא שהמתכונים נמכרו או עברו למי שקנה אותם, במקרה הזה – אוהנלונ'ס. האייל עשוי במקור ל- 12.5% אלכוהול (כיום 11.2%) ומבוקבק בבקבוקים קטנים יחסית, של 250 מ"ל ועליהם ציון שנת הייצור ומספר הבקבוק. מבשלים את הבירה במשך זמן ארוך יחסית – יותר משלוש שעות – ואחרי התסיסה הארוכה במכלים מעבירים לבקבוקים, מתסיסים שנית בבקבוק ומיישנים את הבירה למשך זמן ארוך.
אפשר לשתות עכשיו, אבל השאלה היא רק 'למה'? הבירה הזאת מתיישנת מצוין ותתישן במשך שנים רבות – 25 שנה גם. היא מפתחת טעמים ואופיינים של יין מתישן ואיכותי, ומשהו של vintage port ממש, עם הפיקנטיות מצד אחד, ומתיקות הכהל והלתת, מצד שני. אני מציע לשתות במתינות, לא לקרר מדי חס וחלילה, אלא לשתות בטמפרטורת חדר חורפית של ממש – 20 מעלות. קנו כמה בקבוקים, שתו אחד עכשיו ואת השאר שתו אחד בכל כמה שנים. מי יודע, בעוד 25 שנה תוכלו לחלוק את הבקבוק האחרון עם אחד הילדים שלכם, או אפילו הנכדים.
שתהיה שנה טובה, 2008.
שגיא קופר עורך את אתר היין "בקבוק ".
