פרדוקס המובטלת

א. אשה אמיתית

פעם קראתי בעיתון דברים של לאקאן, שעודדו את רוחי: "האשה האמיתית היא האשה הענייה". אם כך, אמרתי לעצמי, אולי יש משהו נחשק אפילו בעניות שלי, אולי היא אינה ראויה לגינוי, אולי היא מעניקה לי איזשהו קסם נשי, יכולת פלירטוט מושאלת? אני זוכרת את אמי, נואשת ומלאת תושייה, עומדת בצד הדרך ומחכה לגבר שיחליף גלגל במכונית שלה. לא היה לה כסף להזמין גרר, והיו איתה שני ילדים קטנים. החיוך שלה הוא שהציל אותה. החיוך היה הבעת תודה מספקת מבחינת הגבר שעצר, התבונן ועשה את התנועות המפרכות של הרמת המכונית והוצאת הגלגל הרזרבי ממקום המחבוא שלו. אני זוכרת כיצד אמרה לי אמי במטבח הבית: "לאחיך יהיה תמיד מזל בכל מה שיעשה. את תצטרכי לעבוד קשה כדי להצליח".

ובאמת עבדתי קשה. בצבא הייתי עובדת משרד נאמנה וחרוצה, אחר-כך הייתי מדריכה בצהרון של המתנ"ס השכונתי, אחר-כך עבדתי כשוטפת רצפות, מטפלת בתינוקת, מוכרת ספרים, מלצרית, מוכרת כלי מטבח של 'טאפּרוור', מוכרת בחנות 'כיתן סנטר', משכירת פלאפונים בסניף 'סולן תקשורת', מטפלת בהוסטל של חולי נפש, מורה לספרות בחטיבת הביניים... עבדתי קשה, אבל אף פעם לא היה לי די כסף. ההורים שלי דאגו לי עד כדי כך, שקנו בשבילי דירת חדר. הם חששו שאלמלא כן, אשאר בחוסר כל. ולפני שאמי נפטרה, עוד הספיקה לומר לי: "אני רוצה שתבטיחי לי, שאף פעם לא יהיה לך אוברדרפט". הבטחתי. ומה עוד יכולתי לומר לאשה על ערש דווי? אבל כמובן, לא יכולתי לקיים.

אחד הדברים המשמעותיים שאירעו בתחילת הקשר שלי עם מי שעתיד היה להיות בעלי, היה כשהוא לקח את הג'ריקן הירוק שלי ומילא אותו בנפט בתחנת הדלק. אחר-כך חזרנו לדירת החדר, ואני מילאתי את התנור בנפט, ונעשה חם בבית. היה חודש פברואר. הגשם ירד ללא הרף על השרכים ועל פרחי הגרניום שבמרפסת. בימים הגשומים ההם נכנסתי להריון. אני זוכרת כמה ריגשה אותי העובדה, שפגשתי בגבר שדואג לי. עד היום זה כך: אני אומרת מה צריך לעשות, והוא משלם עבור זה. לידתם של שני ילדים, כתיבתם של שני ספרי שירה, שבע שנות הוראה – כל אלה לא שינו את מידת יכולתי להתפרנס בכבוד. בכל מה שנוגע לכסף, אין לי כבוד. כבר עשיתי מעשים שלא דמיינתי שאעשה.

באמצע כתיבת הדברים האלה דופק על דלתי גבר ואומר לי שלום, מה שלומך, כאילו הוא מכיר אותי. אחר-כך הוא מבקש שאתן לו לעבוד בגינה: הוא יכול לעשות הכל. אין לנו כסף, אני מתנצלת. רק עכשיו עשינו איטום לגג. אולי בעוד חודש-חודשיים. "אולי יש לך קצת כסף, יש לי ילדים קטנים בבית", הוא אומר. "אני מצטערת, אין לי", אני אומרת. "אני יכולה לתת לך אוכל. אתה רוצה אוכל?". הוא לא רוצה. אבל הפגישה איתו ממחישה לי כמה רחוקה אני מהעוני האמיתי.

ועם זאת, הייתי במצבים שמזכירים את מצבו של האיש הזה. בוקר אחד לא היו לי עשרה שקלים לתשלום דמי הנסיעה לבית-הספר שלימדתי בו, ונהג מונית השירות ויתר, אמר שאשלם כשיהיה לי. באחד הימים שבהם היה חסר לי כסף, החלטתי ללכת ולמכור את מה שיש לי. חנות הבגדים המשומשים בנחלאות היתה סגורה. בחנות הספרים שברחוב ש"ץ הסכימו לתת לי חמישה שקלים בלבד תמורת "חיי אהבה" של צרויה שלו. לבסוף הלכתי ברגל עד לבית אמי בתלפיות. היו מקרים שבהם נאלצתי להשאיר את שקית הקניות בסופרפארם, כי כשהגעתי לקופה התברר שכרטיס האשראי שלי חסום. לפני חודש לא יכולתי לשלם את דמי ועד הבית, שאני עומדת בראשו. האם אתבע את עצמי בבית-המשפט לתביעות קטנות?

השבוע נעצרה המכונית שלי באמצע רחוב הפורצים, מפני שלא נשאר בה דלק. כעבור יומיים הלכתי סוף-סוף לטפל בשן הקדמית הרקובה והחלולה שלי. הצלחתי לשלם על הטיפול, וגם עבור המבנה והכתר, בכרטיס האשראי. למחרת טילפן מוטי מהבנק: "את צריכה להחזיר את כרטיס האשראי לבנק". כשהתיישבתי ליד שולחנו חמש דקות לפני סגירת הסניף, הוא נע באי-נוחות בכסאו ואמר שהעבודה שלו מאוד לא נעימה, בבוקר טלפן לבני-זוג שהתוודו בפניו שלא ישנו כל הלילה מרוב דאגה, ואחר-כך טלפן לאשה שאמרה לו: "אין לי איך לשלם. בוא, קח אותי. קח אותי!".

נשים מגיעות בקלות למצבים של עוני, שעושים אותן חסרות אונים או מלאות תושייה, שגורמים להן להיות תלויות בגברים. לעתים מקור העוני הוא בנשיות: כך במקרים שבהם אשה מפוטרת בגלל הריון, ובמקרים שבהם נבצר מאשה למצוא עבודה כיוון שהיא הרה, ובמקרים שבהם לא מקבלים אשה לעבודה בגלל היותה אם.

ב. אוהבי ספרים

כשהתחלתי ללמד ספרות, זכרתי את הנערה שהייתי, שהגיעה לכאן מדי בוקר בקו 18. זכרתי איך ישבנו – אני וקומץ חברותי – על משטח הבטון להתחמם בשמש החורפית. כמה מן המורות שהערצתי וחששתי מפניהן עדיין היו כאן, ואף כי היה נדמה לי שעברו שנים רבות, הן לא השתנו כלל, אותן תנועות יעילות ומבט נחוש. שערותיהן נצבעו בגוון של נחמה, ובהפסקה הן ניהלו אותן שיחות מסדרון חטופות, ובעודן עומדות כך, עם ספל הקפה והכריך, אפשר היה לראות במבטן המשתהה איזו תקווה. אני, שבפעם האחרונה שנכנסתי לבניין הזה הייתי ילדה, נעשיתי אשה ומורה כמותן. זה לא היה הרבה – ובכל זאת לא שיערתי שבסוף השנה יפטרו אותי.

מילאתי את רשימות הנוכחות של התלמידים בתחילת כל שיעור, הגעתי לימי ההורים כדי לדבר עם נער שרוצה להתחמק ועם הורים דאוגים, כתבתי על הלוח בכתב-יד ברור ככל האפשר, השתדלתי לסבול את הצעקות והגערות של התלמידים, ופעם צפיתי בנערה עולה על השולחן, רוקדת ומענטזת. לימדתי את "מישהו לרוץ איתו", וכמה תלמידים קראו את הספר מתחילתו ועד סופו. לימדתי שירים של ביאליק, ולאלה שלא הבינו, ביארתי את הסיטואציה שבו במילים פשוטות. צלצול טלפון נייד נשמע בכיתה, והם גיחכו. "של מי הטלפון הזה?", שאלתי. מישהו ענה: "של מאור. אבל הוא יצא החוצה, ואסור לנו לגעת בתיק שלו". הצלצול נמשך, והעצבנות שלי גברה.

מורים רבים מסגלים לעצמם בעבודה הזאת קור-רוח ונחישות. אבל אני, שלִבּי נרעד כל בוקר ועף כל לילה, לא יכולתי להיות שוות-נפש אל מול הלעג והתוקפנות שהופנו כלפי. נפגעתי, והמשכתי ללמד עגנון: "בחזירתו מצא את ביתו נעול". היו כמה תלמידים רציניים בכיתה, שהקשיבו לכל מילה. היה קשה, אבל זו היתה הפרנסה שלי; היה לי ילד קטן בבית והייתי בהריון.

באפריל עצרה אותי רכזת הספרות במגרש החניה, מסרה לי שקית גדולה ובה בגדי ילדים ואמרה שתשמח אם אמשיך ללמד גם בשנה הבאה. אז הודיעה לימור לבנת על הצמצומים, ומנהל בית-הספר, גבר מתולתל בן גילי שזכה למוניטין בזכות האוזן הקשבת שהוא מטה לתלמידים, פיטר אותי כלאחר-יד. "אין לי ברירה", אמר. ואני הייתי בהריון.

פניתי למשרד העבודה, ואשה בנעלי עקב מתקתקים הקשיבה לי בתשומת-לב, בלי להראות לי מה כתבה. היא אמרה שהיא מייצגת אותי, ולבסוף עשתה בדיוק מה שביקש ממנה מנהל בית-הספר. לבסוף נשלח אלי הביתה מכתב מביש ובו הטענה, שאני אמנם בהריון אבל לא בגלל ההריון פיטרו אותי אלא מפני שלא הייתי טובה בעבודתי די הצורך, והראָיָה היא שפניתי ליועצת בית-הספר ושוחחתי איתה.

מצוידת במכתב הזה כעדות לפיטוריי, הלכתי לבקש דמי אבטלה. את לשכת התעסוקה, ששכנה ברחוב מסילת ישרים, קרוב לשוק מחנה יהודה, מקום שהאדם יכול לחוש בו את עוניו, העבירו לקניון של התחנה המרכזית, שבו המובטלים נאלצים לעבור ליד החזיות-במבצע, הסנדוויץ' הצועני של קפה ארומה, "ספר שלישי חינם" בחנות הספרים, "פיג'מת סאטן – רק 69 שקלים", תכשיטים עבודת-יד בדוכנים, ומודחים לקנות בתשלומים, לשלם בהקפה, לקנות ממה שאין, ולהשתחל לתור של לשכת התעסוקה.

מהביטוח הלאומי קיבלתי מעט מאוד כסף, כי עבדתי שעות מעטות כלקטורית בהוצאת ספרים. יום בשבוע ישבתי ליד שולחן פורמייקה וקראתי את כתבי-היד שנשלחו לשם. היו כתבי-יד שנהניתי לקרוא, ואחדים מהם פורסמו לאחר מכן. אבל רובם היו משעממים, פתטיים או גסים. היו בהם עלילות בלתי אפשריות שהתחוללו במהירות מסחררת, או עלילות צפויות מראש שרקמו פליטי חברות ההיי-טק שישבו בבתיהם חסרי מעש מול המחשב. אגב הליכה לחדר האוכל דיברתי עם מעט הידידים שהיו לי שם, אלה שקראו ואהבו ספרים. העורך הראשי, לעומת זאת, פנה אלי יום אחד מתוך תחושת אי-נוחות: "למה את צוחקת בכל פעם שאת רואה אותי?". מעולם לא ראיתי אותו קורא ספר.

העורך הראשי לא הגיע לטקס הענקת פרס נשיא המדינה שבו קיבלתי פרס על ספר שיצא בהוצאה שלו, ובאיחור מסוים הסכים שמזכירתו תשלח פרחים. כשעמדתי לחתום על הסכם להוצאת ספר השירים השני שלי, אמר: "אנחנו רוצים שיהיו לנו רבי-מכר. הספר שלך הוא הפסד בשבילנו".

מן העבודה כלקטורית, שבה הרווחתי 800 שקלים בחודש, פיטרו אותי לאחר שהתפטר עורך ספרות המקור. לקחתי את הבובה הקטנה שעל השולחן, את שקיות תה הוורדים, את המראה והאודם מן המגירה, את תמונת הבן שלי וכמה ספרים, וליד הדלת פרצתי בבכי. עבדתי שם כמעט שלוש שנים, והנה פיטרו אותי ביום אחד.

ג. פרדוקס המובטלת

שלושה חודשים לאחר שנולדה בתי, יצאתי לחפש עבודה. המנהלת של אחת מחנויות הספרים שראיינה אותי, וטלפנה אחרי שבוע, בירכה אותי על זכייתי בפרס נשיא המדינה, והוסיפה: "אנחנו מחפשים מישהו גמיש יותר". היא התכוונה למישהו בלי ילדים.

בבית-הקפה שבו עבדתי פעם כמלצרית הביטו בי במבט מהול ברחמים, כשהצעתי את עצמי כעובדת. האם אני מבוגרת מדי לעבודה הזאת? נדמה לי שמיומנות הגשת האוכל רק השתפרה אצלי עם השנים, והחיוך לבבי יותר. האם אני משוררת מדי לעבודה הזאת? בתיבת המכתבים שלי הצטברו דו"חות חניה. לא היו לי גם חמישה שקלים כדי להכניס למדחן, לכן איאלץ לשלם עכשיו כמה מאות.

חמותי המליצה עלי לבעל מוסך שהכירה, שחיפש מזכירה. "היא משוררת", אמרה. "משוררת?", הוא נבהל. "לא, תודה". הלכתי אפוא לחפש עבודה כקופאית בסופרמרקט קרוב. כשחיכיתי לתורי להתראיין, ראיתי עכברוש גדול רץ בין ארגזי הלחם.

לפעמים אני מייחלת שאהיה צעירה יותר וטיפשה יותר, אז יקבלו אותי בקלות לעבודה בדוכן פרחים או בחנות ספרים. פעם חיברתי לעצמי קורות חיים שכללו את העבודות שלי כמוכרת בשבוע הספר וכמוכרת תכשיטים מחנות לחנות בתל-אביב, ואת מה שכתבתי ופרסמתי – השמטתי. ובכל זאת לא קיבלו אותי לעבודה כמוכרת בגדים בחנות למידות גדולות וכעוזרת למזכירה בחוג לאנגלית שפה זרה באוניברסיטה. בחנות תכשיטים בקניון היה לי סיכוי לעבוד, אבל חששתי שאשתעמם: כמה זמן אפשר להלל את יופיים של תכשיטים? יתר על כן, הייתי עלולה להתרושש.

לעומת זאת, כדי לעבוד בהוראה ולהרוויח די הצורך, צריך תואר ראשון ושני, אלא שאני בשנות לימודיי באוניברסיטה הלכתי עם הרגשות שלי כבגד בוער, וכאשר הפחיד אותי הסרט שראינו בקורס על תיאטרון אמריקאי עכשווי, יצאתי לשוטט במסדרונות, וכאשר הייתי צריכה לכתוב משהו בדחיפות, לבכות או להתאהב – נשארתי בבית. כתבתי שירים.

ד. כדי להתפרנס

בימים החשוכים, שבהם היתה לימור לבנת שרת החינוך, נותרתי משכילה בלי תואר, אֵם שאין לה די כסף לפרנס את ילדיה. זכרתי מה אמר אחד החברים שלי: "אני יכול להרשות לעצמי לעבוד בחינוך, כי אשתי עובדת בהיי-טק". אבל בעלי היה מורה, ואותי פיטרו מן העבודה בהוראה. בטלוויזיה ראינו את מבטה האטום של לימור לבנת, שבעיניה אדם בלי תעודות הוא אדם בלי השכלה.

מה יכולתי לעשות, אפוא? לא קיבלו אותי לעבודה הזאת, ולא לזאת. החלטתי לכתוב. גם צ'כוב כתב סיפורים כדי להתפרנס. אשלח את הדברים שאכתוב למקום שבו משלמים שכר סופרים. מס-הכנסה לא ינכו לי מזה, אבל אולי ינכו דמי מנוי. גם מצבם של כתבי-העת בכי רע.