תוכנית ההתנתקות
אריאנה מלמד ראתה את ילדיה רבים על הטלוויזיה והחליטה שזהו, מהיום המכשיר הזה יוצא מסדר היום. הילדים שלה, בתגובה, החליטו שהיא מפלצת
לתוכנית ההתנתקות קדמו שלושה משברים. הראשון התרחש בקיץ, עת צפו ילדיי בתוכנית אירוח לטף בערוץ הילדים. מנחה בתחפושת צביקה פיק התבדח שם עם עלמה, שייצגה כנראה את חברתו, בנוסח "ואחר כך תעלי אליי לדירה," או משהו כזה.
אני יודעת, כי מאז שהם צופים בטלוויזיה אני צופה איתם. בכל רגע נתון. גם כשניסיתי להיות ליברלית, הבנתי שמן המסך בוקעים עניינים לא ראויים שמתפקידי להשגיח על מינונם ועצם קיומם בביתנו. שמעתי, התקשרתי לכבלים וביקשתי שילמדו אותי לחסום.
המשבר השני כרוך במראה שנראה לי תמיד כאחד העצובים ביותר שיש. ילדים בוהים במסך יד קטנה תחובה בתוך שקית חטיפים נשלחת מפעם לפעם אל פה מרובב פירורים. בוהים ובולסים, בולסים ובוהים, אבודים לעולם ומרותקים לגמרי. זה מה שראיתי כשהלכתי לאסוף את בתי מבית של חברה ושמעתי את אמא שלה אומרת, הן התנהגו נורא יפה. ממש בוגרות.
אומרים שהכורח הוא אם כל ההמצאות, ושמשברים הם הזדמנות ללמוד, וכנראה הייתי זקוקה לשלישי, שבו רבו הקטנים על הערוץ המועדף לצפייה באותו רגע. שניים אחזו בשלט, והווליום עלה לצעקות כשנעדרתי לרגע מן הזירה - גם האם הכי משגיחנית צריכה לפעמים פיפי - וכששבתי מצאתי זוג פראים מוכנים לתלוש זה את שערות ראשו של זה בגלל ג'טיקס או לוגי. בהברקה של רגע שלפתי את כרטיס הממיר ממקומו ותחבתי אותו לארנקי. זהו, נגמר, הודעתי להם. מעכשיו תסתדרו בלי טלוויזיה.
האמת היא שהמשברים היו רק תירוץ. כמעט שנתיים אני צופה בדרעק שמוגש להם בערוצים השונים. בהתחלה ניסיתי להבין מי נגד מי, ומצאתי שב"הופ" אכן אין אלימות, אבל יש ים של תכנים מזויפים על אודות חשיבות החברות והחובה לחלוק דברים ולעזור לזולת וכיוצא באלה ערכים קונסרבטיביים נאצלים שנועדו להתחנף להורים, אבל לא הצליחו לעבוד עליי.
ברוב תוצרי "הופ" לא מצאתי עלילות מתקבלות על הדעת או מחכימות, דמויות הזדהות ראויות או לשון משובחת ששווה להושיב את הילד מול דובריה. וכמה פעמים בחייו ילד אמור לראות כיצד חתולה מצוירת מעפעפת בריסיה, מצייצת בסופרן מעצבן וחולקת עוגית שוקולד עם חתולה אחרת?
בערוצים הבוגרים יותר מתרחשים לפחות שלושה מעשי אלימות רציניים לתוכנית. לפעמים היקום כמעט מושמד, לפעמים רק הרעים חוטפים בוקסים איומים, ותמיד הטובים מנצחים אך ורק בכוח הזרוע. בפורים שעבר, באמצע תהלוכה חיננית של אזרחים בגובה מטר, שמעתי אחד אומר לשני "אני אטביע אותך בתוך אמבט חומצה." נחשו מאיזה ערוץ הגיע האיום? נחשו כמה שעות בילה הילד שלכם מול הערוץ הזה רק בשבוע האחרון?
לא ציפיתי שיצייצו "כן אמא, את נורא צודקת," ויפנו לצבוע חוברות עבודה בנחת. גם לא הכנתי נאום פרוגרמטי על הנזק בחשיפה לאלימות מתמשכת. הם לא אמורים להבין מהו ואין טעם להתדיין עימם. אפשר רק להציע אלטרנטיבות - ואז הבעיה נחשפת במלוא חריפותה: כשאין טלוויזיה, כשהם קטנים מכדי להשתעשע בחן בגפם, צריך להעסיק את הילדים. כלומר, צריך להיות הורים. רוב האנשים שהטלוויזיה בביתם דולקת בלי פיקוח, שילדיהם הרכים נעלמים בחדריהם עם טלוויזיה משלהם, פשוט לא מוכנים להיות הורים.
יש הרבה אלטרנטיבות לטלוויזיה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
חודש אחרי תחילתה של תוכנית ההתנתקות, הגדול (רבע לשמונה) כבר היה מסוגל להשלים פאזל של 500 חלקים בכוחות עצמו והמדף שלו התהדר בשבע מכוניות חלל שהרכיב. בנוסף הפנים את עקרונות הכנת החביתה וגלידת השוקולד הביתית ואת העובדה שיש תורנות לעריכת שולחן לארוחת הערב. ליומן הקריאה שלו נוספו עשרים ספרים חדשים. כל ספר שגמר לקרוא זיכה אותו בשקל. הקטנה (עוד מעט שש) אפתה עוגיות־אותיות, למדה לחתוך ירקות לסלט באופן בטיחותי ואחיד והיא שמחה להציע את כישוריה החדשים לכל דורש. בנוסף, ועל פי בקשתה, נקנו חוברות דידקטיות שבהן התעסקה עד שהודיעה שדי, היא כבר מוכנה לכיתה א.' היא צודקת. עברנו לתחביב חדש: אמבטיות קצף מדי ערב.
בימים הראשונים לגמילה, כצפוי, התרחש קריז. הסברתי שלא אחזיר את כרטיס הממיר, כי כמו שכרטיס אשראי לוקח מאיתנו כסף, לא נותן לנו כפי שהאמינו פעם בטעות, כך כרטיס הממיר גוזל מאיתנו זמן. ולכן הוא צריך להיות בארנק שלי, וזהו. אם דחוף להם לבהות במסך מבחר נאה של קלטות ודיסקים יענה על הצורך ובזמן שנותר אנחנו עושים דברים ביחד. הנה, תבחרו: אפשר להתבונן בעלים דרך המיקרוסקופ החדש, לשחק קצת מונופול צעיר, לנצח את אמא בדמקה, דומינו, דוקים, טאקי, מה שתרצו. אפשר טיול בתוך שלוליות, כשאנחנו חמושים במגפי גומי, ואפשר לקטוף פטריות או לאמץ חילזון או להעיף עפיפון או ללמוד לסרוג. ביחד, כי גם אמא לא ממש יודעת.
היו קצת בכיות, אני מודה, וגם רקיעות ברגלים ואפילו ניסיונות לאיים עליי שאם אני לא מחזירה את הכרטיס אז... אז... הם לא מצחצחים שיניים, למשל. עמדתי בזה בגבורה ובחיוך שעיצבן אותם. שמעתי שאני האמא הכי איומה בעולם, והסכמתי איתם ואפילו הודיתי שאני מפלצת. זה כבר היה יותר מדי: נמלכו בדעתם, התלחשו קצת והודיעו לי שאני בעצם לא.
אני יודעת שאני לא, ואני יודעת שזה לא קל, אבל לטעמי - לגמרי הכרחי. חמושה בנחישות הזאת יכולתי לומר סוף סוף לומר לאמא שבאה לביקור עם בן השלוש שלה ואמרה שעוד מעט מתחיל יובל המבולבל, שאני לא מרשה. אבל הוא נורא אוהב את זה, הזדעקה. הוא גם נורא אוהב לאכול נזלת, הזכרתי לה: תיתני לו כל יום בשעה קבועה?
עוד משהו
גלידת שוקולד ביתית: חומרים: 100 גרם סוכר 150 מ"ל, מים, 4 כפות קקאו, 100 גרם שוקולד מריר, מכל שמנת מתוקה. כלים: סיר, כף, תבנית להקפאה, מיקסר. הכנה: מרתיחים מים וסוכר, מערבבים, מבשלים 5 דקות. מוסיפים קקאו, מערבבים היטב, מבשלים 3 דקות. מוסיפים שוקולד, מערבבים, מצננים. מקציפים שמנת מתוקה, מערבבים עם רוטב השוקולד בעדינות, יוצקים לתבנית, מקפיאים 3 שעות.
אלימות: עד גיל 18 ייחשף צופה הטלוויזיה המערבי הממוצע ל100,000- ייצוגים של אלימות בדיונית. שום מחקר עדיין לא הצליח להוכיח קשר ישיר בין זה לבין רמת האלימות של צעירים במערב. תמשיכו לחכות למחקר הנכון?
מיקרוסקופ: 59.90 שקל בכפר השעשועים לדגם הקטן, ושעות רבות של הנאה וגילוי מובטחות: צפינו בחילזון, בטיפת מי גשם, בגרגר חול, ברגל של פטריה, בשערה אנושית ואפילו בקצת נזלת. היה מרתק. וחוץ מזה, לעולם לא מוקדם מדי לפנטז על קריירה בביוכימיה שבשיאה יעמוד הגאון הביתי באוסלו בטקס קבלת פרס נובל ויגיד תודה לאמא.
לטורים הקודמים של אריאנה מלמד:
לפנייה לכתב/ת 
