לא לחוקה הזו פיללנו

למתנה שמבקש אהוד אולמרט להעניק לציבור הישראלי במלאת 60 שנה למדינה לא יצורף פתק החלפה. חוקה לישראל, אם תתקבל וגם אם תתוקן לעתים, עתידה ללוות את חיינו כפרטים וכאומה למשך עידן ועידנים.

נצחיותה המיועדת של חוקה היא אך סיבה אחת לצורך לנסחה באופן זהיר ומחושב מאין כמוהו, תוך דיון ציבורי ממשי ומקיף; אך צורך זה נדמה יותר ויותר כנדחק הצדה, לאור המאמץ הממשלתי שלא להופיע למסיבת יום-ההולדת בידיים ריקות.

ככל שנחשפות ההסכמות והטיוטות, ניכר גם שהדיונים אודות עקרונות החוקה המוצעת אינם מתנהלים מתוך מכנה משותף ברור וחזון אחיד, אלא דווקא כסחר-מכר בעקרונות מנוגדים, בנסיון להגיע לפשרה שניתן לחיות עמה. נציגיה של חברה משוסעת וסקטוריאלית נאבקים בנסיון לגרוף רווח מירבי עבור הציבור אותו הם מייצגים. טובת האומה הפכה יעד משני.

כך נוצר מצב מעוות בו ערכים הומניים אוניברסליים כמו שוויון אזרחי, הופכים לסלע מחלוקת, ונושא מרכזי ורגיש כיחסי דת ומדינה עלול להיות מוחרג מכל ביקורת שיפוטית.

"פשרות כואבות" נדרשות כדי להגיע להסכמה, מתרצים המנסחים. נדמה פתאום, שכמו שעושים שלום של אמיצים, כך גם מאמצים חוקה. אך בניגוד לשלום, שעשוי להיות צורך קיומי שאין מנוס מעריכתו, המחיר הנדרש כעת עבור חוקה לישראל עלול להיות בלתי נסבל. מסמך בעייתי הלוקה בחסר ומקבע את המצב החברתי הנפיץ שלנו, כלל אינו עדיף על המצב הקיים. "פשרה שניתן לחיות עמה"? מי צריך את זה בכלל?

מוטב אולי להכיר במציאות הכאובה: הרגע המכונן פג. תחושת הערבות ההדדית ומפעל כור ההיתוך שאפיינו את החברה הישראלית בראשית ימיה, פינו דרכם לפוליטיקה של זהויות חלופיות. בהיעדר חינוך לאזרחות טובה וביצורם של ערכים משותפים, האתוס הקיבוצי המשותף ספג פגיעה אנושה, וההגמוניה התרבותית בנוגע לעבר ולעתיד של הפרויקט הציוני התמוטטה כליל.

ההיסטוריה מראה שחוקות נתקבלו לרוב בעולם בעקבות מלחמת עצמאות או משבר חברתי משמעותי, שהיוו נקודת מוצא להסכמה חברתית רחבה. בישראל של ימינו מתקשים להסכים לא רק על הזהות והשאיפות הלאומיות, אלא גם על כללי המשחק עצמם. נסיון מאולץ למצוא מכנה משותף, שעטנז של חוקה, לא יביא למסמך שמדינת היהודים תוכל להתגאות בו ולאמץ בלב שלם כאומה. ימים בהם החברה הישראלית שסועה מתמיד אינם העת לגיבושה של חוקה.

וממילא לישראל כבר יש חוקה: חוקה אינה בהכרח מסמך כתוב, מקיף ומבוצר. הדגם האמריקני, שהפך למוביל בעולם, אינו מחייב כלל. למעשה, חוקה היא מחויבות חברתית-משפטית עמוקה לרעיונות של צדק, חירות ושוויון לכל, מבעד למגבלותיהן של מילים וסעיפי חקיקה משוריינים. היא ההבנה, שבחברה דמוקרטית, לישות הפוליטית - למחוקק, אין עוד כח אבסולוטי. מסורת המשפט המקובל אליה משתייך המשפט הישראלי, אינה מקנה זכויות בסיסיות, אלא מכירה בקיומן ההכרחי לדמוקרטיה.

ההסדר החוקתי שהתגבש בירושלים ב-60 השנים האחרונות רחב יותר מחוקה כתובה. בישראל, בה כבר קיימת הגנה משמעותית על זכויות האדם, עולה חשש שדווקא אימוץ חוקה כתובה יצמצם את רוחב היריעה ויחליש את התובנה הבסיסית שהשתרשה כאן, לפיה כל חוק צריך לעלות בקנה אחד עם הערכים הבסיסיים של כבוד האדם.

ייתכן מאד שדווקא העובדה שגבולות הדמוקרטיה החוקתית שלנו אינם תחומים במסמך בודד היא שאיפשרה לנו עד כה לקיים מסגרת רחבה ודינאמית ככל האפשר של הגנה על זכויות האדם והאזרח, מול אתגרים יחודיים הנוגעים למציאות החיים בארצנו.

מוטב לנו, לפי שעה, לזנוח את לוח הזמנים המזורז לאימוץ חוקה לישראל, ונראה שאנחנו מסתדרים לא רע גם בלעדיה. ישראל תשמח לקבל מתנות ביום חגה הלאומי, אך לא בדמות פשרה כואבת נוספת, שאת אחריתה מי ישורנו. חוקה חסרה, מפלגת, חוקה של ריב ומדון, היא לא מתנה משמחת. יסולח לנו אפוא אם נודה, לאחר 60 שנים של ציפיה: לא לילד הזה פיללנו.