משרד הדתות מזיק לדת

מדי שנה עורכת הקואליציה הבינלאומית למען השקיפות סקר בכ-70 מדינות דמוקרטיות ברחבי העולם. הסקר בודק את רמת השחיתות שמייחס הציבור למוסדות שלטוניים ופרטיים. במדינת ישראל עורכת את הסקר השנתי עמותת שבי"ל, המקדמת שקיפות שלטונית וטוהר מידות. הנשאלים מתבקשים לקבוע את מידת השחיתות הקיימת לדעתם בקרב גופים כגון הממשלה, הפרלמנט, הצבא, בית המשפט רשויות המס, התאגידים הגדולים וכן במוסדות הדת.

באופן לא מפתיע המצב בישראל רחוק מלהשביע רצון. הציבור הישראלי נוטה לייחס למוסדות השלטון מידה הולכת וגדלה של שחיתות. בהקשר זה, מדינת ישראל אינה נבדלת ממדינות דמוקרטיות נוספות, שגם בהן מוטרדים אזרחי המדינה מהשחתתו של השלטון. 

בעוד שברוב המדינות מוסדות הדת זוכים לדירוג הנמוך ביותר במדד השחיתות (כלומר, הם נתפסים כפחות מושחתים מבין המוסדות שלטוניים או הציבוריים), הרי שבישראל מובילים מוסדות הדת את ראש מדד השחיתות יחד עם הגורמים הפוליטיים המובהקים כמפלגות השלטון. במילים אחרות, בניגוד בולט למרבית אזרחי העולם הדמוקרטי הרואים במוסדות הדת בחברתם כמוסדות נקיים משחיתות ובעלי טוהר מידות, אזרחי ישראל רואים בהם גופים שהשחיתות היא ממאפייניהם העיקריים והיסודיים.

מציאות עגומה זו יכולה לספק הסבר לעומק הטעות של החלטת הממשלה להקים את המשרד לשירותי דת – מהדורתו החדשה של המשרד לענייני דתות.

משרד מעין זה מתאים לאותן מדינות בעולם המפעילות משרדי הסברה ומשרד ממשלתי לענייני מוסר, ולא למדינות האמורות להכיר בחופש הדת ומצפון של אזרחיהן. מעבר לכך, החלטת הממשלה מבטיחה שתוצאותיו של מדד השחיתות בכל הנוגע למוסדות האמורים לייצג שאר רוח, אמונה, טוהר מידות ומוסר, ימשיכו להיות עגומות ואומללות עוד שנים רבות.

הנבואה ניתנה כידוע לשוטים, אבל השורה הארוכה והכמעט בלתי נגמרת של דו"חות מבקר המדינה שעסקו בהשחתת דרכיו של משרד הדתות בעבר, מעניקה בסיס די יציב להערכה שמה שהיה הוא שיהיה. הקמתו של המשרד לשירותי דת והפקדתו בידי ש"ס מחזירה אותנו לימים בהם המשרד היה כר מרכזי למינויים פוליטיים, העברת תקציבים בדרכים לא ראויות והפקעת מוסדות דת בישראל, הלכה למעשה, מנורמות של מנהל תקין.

דובריה הרהוטים של הממשלה צודקים אמנם כשהם מסבירים שכל מה שקרה הוא שהרשות הארצית לשירותי דת יהודיים עברה מאחריותו של ראש הממשלה לאחריותו של השר כהן מש"ס, וכי אגפיו של משרד הדתות ההיסטורי שפוזרו בין משרדי הממשלה השונים לא קובצו יחד מחדש. אולם, וכאן טמון כל העניין, אנו נמצאים רק בראשית הדרך של הקאמבק ההיסטורי המטריד של אותו משרד דתות ישן ומוכר.

מרגע שהונח הבסיס למשרד הממשלתי החדש ומונה שר, הרי שבכל משא ומתן קואליציוני או בכל רגע שבו ראש ממשלה, הנוכחי או הבא אחריו, יזדקק לקולותיהם של המפלגות החרדיות, נגלה זחילה איטית של יתר הזרועות של המשרד המקורי בחזרה הביתה.

אחרי הפיאסקו הנוכחי של החייאת משרד הדתות, ספק אם ניתן יהיה לפרקו בעתיד ולקדם את הרפורמות הנחוצות במערך שירותי הדת, ובמרכזן – פירוק המועצות הדתיות (אחרי פתרון משבר תשלומי השכר, השערורייתי לכשעצמו) והעברת האחריות בתחום שירותי דת לרשויות המקומיות ולקהילות הדתיות הוולונטריות עצמן.

השתלטותה של ש"ס על מערך שירותי הדת, באופן שמייתר את מנגנוני הפיקוח של משרד ראש הממשלה, תנציח את המצב הבעייתי והמשחית של מערך שירותי הדת, שהופך אותו לחצר האחורית, המבולגנת והמלוכלכת של רשויות השלטון הישראליות.

מי שמאמין ששחיתות שלטונית היא איום אסטרטגי על חוסנה של החברה הישראלית ומי שמאמין שהדת אמורה להיות מקור לשאר רוח מוסרי, וכי החיבור ההדוק בינה לבין שלטון מסרס אותה, ובמיוחד מי שמאמין בשני הדברים יחדיו – חייב לראות בהקמת המשרד לשירותי דת בשורה רעה מאוד לחברה הישראלית.

היתרון היחיד שיש בה הוא התזכורת שענייני דת ומדינה ממש לא נעלמו מסדר היום הישראלי, גם אם הם מצויים בתרדמה מסוימת מאז הבחירות האחרונות. המפלגות החרדיות הרי הוכיחו בעבר שהן אינן יודעות כיצד לרסן את תאבונן. בקצב הזה, ההחלטה השגויה על החייאתו של משרד הדתות תיזכר כמי שעוררה מחדש את ההתעניינות הציבורית בעניין חיבורה המשחית של הדת לשלטון. אולי בכך טמונה הבטחה מסוימת לשיפור התוצאות בסקרי השחיתות של השנים הבאות.