המון דברים יפים ראו עיניי?

ביום א' האחרון, ב"ארץ נהדרת", יכולתם לראות דמות שקראו לה "אבי מזליקו". הוא תואר כתושב שדרות והוא בא לבכות את מר גורלו בצל הקסאמים, וזה היה נורא מצחיק, כי היה לו מבטא מזרחי-כללי כזה ובגדים חסרי טעם מהשוק ועיני-עגל של אדיוט גמור, והוא ניסה למצוא פן חיובי לכל צרה שמתרגשת עליו – ואני ישבתי וצפיתי והקשבתי, ורציתי מאוד להבין איך, אחרי 60 שנה של תרבות ישראלית, אנחנו עדיין מקבלים את האפיונים העדתיים והמקומיים של מזליקו כמובנים מאליהם, כמוכרים עד כדי כך שהם לא דורשים שום הסבר, גם לא מילה אחת של ביקורת.

אולי הגרעין להיווצרותו של מזליקו טמון בהיסטוריה. אולי אפשר למצוא אותו בשנה אחת, 1951, בה הוקמה מעברת דורות-גבים, שהפכה לימים – ללא תכנון מוקדם – ליישוב הקבע שדרות. באותה שנה, לא רחוק משם, הוקמה האחזות הנח"ל הראשונה, הלא היא קיבוץ נחל עוז.

המעברה והאחזות הנח"ל היו שתי צורות של יישוב זמני, ושתיהן ייחודיות לישראל. מחנות-עקורים ופתרונות זמניים לפליטים אינם המצאה שלנו, אבל המשמעות החברתית והתרבותית שדבקה בהם בהיותם חלק מנראטיב העליה והגאולה הם עניינים לגמרי מקומיים: גם את האחזויות הנח"ל לא הגינו לבדנו. קדמו לנו הבירוקרטים בסין הקיסרית, בערך לפני 3000 שנה, שחשבו כי יישובי קבע של חיילים הם פתרון מצוין לבעיות לוגיסטיות בהגנת גבולותיה המרוחקים של המולדת. אצלנו, בתרבות הפופולארית, הפכו ההאחזויות למעוזים של אליטות. גם המעברות וגם ההאחזויות זכו להדהוד תרבותי מתמשך בזכרון הישראלי.

לכו תבשלו בחוץ

ב-1949, כשהתברר שגלי העלייה מצפון אפריקה, מעירק, מפרס ומתימן גבוהים ומתנחשלים מעל לצפיותים של קברניטי היישוב, החלו לשכן את העולים במעברות – מגורי מעבר – עד למציאת פתרון דיור הולם עבורם. יחד עימם, בערבוביה של לשונות ותרבויות, שוכנו גם העולים ממזרח אירופה.

תחילה התכוונו ליצור רק מחנה מעבר, כמו זה שבשער עליה בחיפה (ובשירה היפהפה של חווה אלברשטיין, שנזכרת בו בלי נוסטלגיה מתנחמדת): העולים הגיעו, פגשו את נציגי הממשל, נרשמו, רוססו בדי.די.טי ושוכנו באוהלים שכונו "בדונים". הם קיבלו מיטה ושמיכה וכר וסיר וצלחת וסכו"ם ופנקס עולה, והם הפכו לאובייקטים להתעניינות בירוקרטית מטעמם של נציגים מרוחקים של השלטונות: רופאים, מורות, סוכני-תרבות שלא היתה בידיהם תוכנית פעולה ליצירת האדם הישראלי החדש, רק ידיעה כללית שיש ליצור אותו ב"כור ההיתוך", מקום בו נחרכו יותר מדי נשמות.

רוב העולים – לא חשוב מאיזו עדה – הגיעו חסרי כל. המנגנון השלטוני יזם בעבורם עבודות בינוי ופיתוח שלא הצריכו השכלה או הכשרה. בני המזל הועסקו כשכירי יום. האחרים נידונו לקצבאות-צנע: מאה גרם עוף לשבוע, תלושים למרגרינה, ולכו תבשלו את זה בחוץ, בגשם, על פרימוס.

הצפיפות, התנאים הבלתי אנושיים, החורף הקשה של 1950-1951, ההיגיינה הלקויה, המחסור המתמיד בהכל, ממזון ועד תרופות, הפך את המעברות לאתרים של אסונות פוטנציאליים. המסתורין האופף את העלמותם של ילדי תימן, הפיאות הגזוזות בזכרון הצרוב בקרב זקנים, הצורך להיכנע במהירות לתביעותיהם התרבותיות של אדוני הארץ: כל אלה היו חיי היום יום של מה שמאוחר יותר נקרא לו "קיפוח המזרחים", ועוד יהיו בינינו כאלה שיטענו כי לא היה דבר כזה.

אבל היה גם היה, למרות הכוונות הטובות של מפא"ינקים נאורים, ולמרות שמיטב הנוער נשלח "לעזור במעברות", ולמרות שהעולים "נקלטו" בעבודה בקיבוצים השכנים לשדרות, למשל: רק בעבודה, כמובן, ורק כשכירי יום.

עד היום משלמת החברה הישראלית את מחיר המעברות: הגם שהחלו לפרק אותן כבר ב-1952, הגם שחלפו שנים רבות כל כך, הן עדיין מצויות בזכרון המכונן של עולים מן הדור הראשון ובניהם, וצלן עדיין עומד ביסוד החלוקה התרבותית בין "מרכז" לבין "פריפריה".

ההחלטה לשלוח את העולים החדשים אל אזורי ספר, ההחלטה להרחיק אותם ממקורות תעסוקה וממוקדי תרבות קיימים, היא שתיצור יותר מאוחר את השבר בין תל אביב לבין שדרות, את האקסיומה לפיה באזורים הללו לעולם יחיו אנשים פחות נחשבים ופחות חשובים ופחות ראויים: לתקצוב שוויוני, למיגון, להתייחסות.

מי שבחר. ומי שלא

ב-1951 עלתה על הקרקע האחזות הנח"ל הראשונה, הלא היא נחל עוז. לא רחוק ממעברת גבים-דורות, וללא שום כוונה שהיא ליצור אינטגרציה בין יושבי המעברה לבין הנאחזים בקרקע מכוח להט אידאולוגי, צו התנועה וצו השעה. הקשר היחיד שנוצר בין שני היישובים הוא קשר של מעבידים (ההאחזות) ופועלים שכירים (המעברה). המאפיינים הדמוגרפיים היו ברורים עד כאב: מזרחיים – במעברה, אשכנזים – בהאחזות. וכן, גם חייהם של הנחלאים הצעירים לא היו קלים, וגם הם חיו באוהלים שכאלה עד שבנו צריף, וגם הם היו קורבן למתקפות של מסתננים – אבל הם בחרו בחיים הללו. העולים לא בחרו, ומעולם לא ניתנה להם האפשרות לבחור.

מי שידע זאת, שני עשורים וחצי מאוחר יותר, היה מנחם בגין, שניגן על מיתרי הקיפוח והפערים בין המעברות-לשעבר לבין הקיבוצים: הפעם בחרו בני העולים והדור השני לקיפוח להסתפח אל המחנה שלו – בחירה שגם תוצאותיה מלוות אותנו עד היום הזה.

ב-1956, שנה אחרי שאיכשהו הוחלט ששדרות תהפוך ליישוב קבע ומישהו החליט לקרוא לה על שם שדרות האקליפטוסים ששתלו פועלי הדחק, אירעה בנחל עוז טרגדיה. ב-19 באפריל יצא רועי רוטנברג, מראשוני ההיאחזות, לחרוש שדה עם סוסו. מסתננים ממצרים ארבו לו, רצחו אותו, התעללו בגופתו – וזו הוחזרה לישראל רק בתיווך של האו"ם. על קברו נשא משה דיין הספד שנחשב לטקסט מכונן באתוס המיליטריסטי-אקטיביסטי הישראלי.

וכה אמר דיין: "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו. רועי רוטנברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי, האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".

לא רחוק משם, בשדרות, יצאו בראשית 1956 חמישה גברים לעבודת יומם, רכובים על חמור. מוקש פגע בהם. כולם נהרגו. שום אישיות ממלכתית בכירה לא טרחה ליצור הספד הירואי. שמותיהם לא נחקקו בזכרון הממלכתי המתהווה. מתישהו, בלי התערבות ממלכתית ובלי הספדים הרואיים, הקימו לזכרם את "גן החמישה". הגן, כמו אזורים ציבוריים אחרים בשדרות, סובל מהזנחה מתמשכת.

עוד טורים:

1949: "עוזי ושות'" - יש סאטירה בעברית

1950: אורי אבנרי רוכש את "העולם הזה"

פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - ליחצו כאן