החוצפה של ספקיות האינטרנט / דעה
חלק מספקי האינטרנט בישראל חושבים שזה לגיטימי למכור לכם חיבור מהיר, אבל לא לגיטימי מצדכם לצפות שתקבלו אותו. החקירה המתנהלת בארה"ב נגד ספקית מהסוג הזה, מעוררת תקוות
התופעה של ספקי אינטרנט שמגבילים את השימוש של לקוחותיהם ברשתות שיתוף-קבצים אינה חדשה. אנחנו מקבלים על כך תלונות מקוראינו לעיתים קרובות, ואין לנו ספק שלפחות חלק מהתלונות מוצדקות.
לא רק הגולשים מאשימים את ספקי האינטרנט שלהם, שהם חוסמים פורטים ומגבילים קצבים - גם ספקי האינטרנט עצמם מאשימים זה את זה. בעבר גם פרסמנו כאן מקרים בהם ספקים חצופים איימו על לקוחות שינתקו אותם אם לא ירסנו את תאוות השיתוף שלהם ויורידו פחות קבצים.
לכן, הפרסום על אודות החקירה נגד ספקית האינטרנט האמריקנית Comcast, גרם לנו - ומן הסתם גם לרבים מכם - הרבה קורת רוח. אפשר רק לקוות שהחקירה הזו תהיה ממצה, ושיהיו חקירות כאלה גם בישראל.
הישראלי מכוער? אתם מכוערים!
בכל פעם שעיתונאי כלשהו מעיז לומר משהו רע על ספק אינטרנט כלשהו, או על ספקי האינטרנט בכלל, נוחת עליו מטח של טלפונים, אימיילים וטוקבקים - עם תחינות, איומים, אפולוגטיקה מגומגמת או הכחשות נזעמות.
לפחות חלק מה"ריקושטים" מגיעים מאנשי התמיכה, בשר התותחים של ספקי האינטרנט, שעומדים בקו הראשון ובאים במגע יומיומי עם הגולשים.
מלבד העובדה שמדובר בעוד אחד מהסקטורים המנוצלים של המשק הישראלי - אנשים עם ידע ויכולות הרבה מעל לממוצע שעובדים קשה מדי ומשתכרים מעט מדי - קשה שלא לגלות אמפתיה לדברים שהם מספרים.
מה לעשות שאנחנו, הישראלים, אנשים עצבנים שחיים באזור עצבני של העולם, לא תמיד מכוונים את החיצים שלנו למקומות הנכונים. כשהישראלי כועס ומתוסכל, על מי נשאר לו לצעוק אם לא על מי שעונה לו לטלפון.
בכמה הזדמנויות גם שמעתי בכירים בחברות האינטרנט מסבירים כמה הלקוח הישראלי "קשה", כמה הוא תובעני. באחד המקרים אפילו שמעתי אחד מהם מסביר מדוע זה לא הגיוני שגולש יצפה לנצל את כל רוחב-הפס שמכרו לו - ישראבלוף במיטבו. לפעמים הם גם משתמשים בקלישאה המאוסה הזו "הישראלי המכוער".
באמת, מה קורה פה, השתגעתם? לשלם על 2.5 מגה ולקבל 2.5 מגה? ובשביל מה - בשביל לשתף קבצים?!
תנו לשתף קבצים בשקט
וודי אלן פותח את סרטו Annie Hall ("הרומן שלי עם אנני") בבדיחה: איש אחד הולך לפסיכיאטר ומספר לו שאחיו חושב שהוא תרנגולת. "למה אתה לא מאשפז אותו?" הפסיכיאטר שואל. "הייתי עושה את זה" האיש משיב, "אבל אני צריך את הביצים".
באותו אופן, לספקי האינטרנט אין בעיה למכור חבילות מהירות יותר, כל שנה, ולהתלונן על זה שחלק הארי של רוחב-הפס משמש לשיתוף קבצים. מה כבר יש לעשות עם 8 ו-10 מגהביט חוץ מאשר להעביר קבצים גדולים?
אז נכון, לשיתוף הקבצים יש דימוי שלילי, עברייני-לכאורה, בגלל הקשר לפיראטיות של תוכנה, סרטים ומוזיקה. אבל האמת הפשוטה היא ששיתוף הקבצים הוא מה שמכר את האינטרנט המהיר לישראלים מלכתחילה. לא בחדרי חדרים ומתחת לשולחן אלא בפרסומות ששודרו בפריים-טיים. ספקי האינטרנט לא הקימו קול צעקה כשבזק הציעה לנו להתחבר ל-ADSL כדי לדעת לפני כולם "שהרוצה הוא השליח של הפיצה". פשוט, כשמגיע הזמן לפרוע את השטר, הן נזכרות שהן צריכות את הביצים.
הפתרון: חרם צרכנים
לא קל להיות צרכן במדינת ישראל. יש לנו כאן מעסיקים שמצפצפים על חוקי העבודה, וסוחרים שמצפצפים על חוק הגנת הצרכן, וקרטלים שמתנהלים באין מפריע. זו מדינה שבה כשמקטינים את המע"מ הדבר היחיד שזה אומר הוא שהסוחרים ירוויחו יותר. מדינה שבה התנתקות מספק תקשורת היא משימה נועזת יותר מהבריחה מאלקטרז.
הדברים קשורים זה בזה, כמובן. כשאתה יודע שכמעט כל גורם שעמו אתה בא במגע ירשה לעצמו לרמות ולתחמן אותך, אתה נעשה חשדן ותחמן בעצמך. חלק גדול מה"כיעור" הישראלי שכל מיני אנשים מעונבים מתבשמים בסלידתם ממנו, הוא כנראה תוצאה של המרדף המתמיד אחרי זכויותינו הרמוסות.
זה קורה, קודם כל, בגלל שהרשויות שמופקדות על האכיפה לא עושות את העבודה. עד שזה ישתנה, יש רק פתרון אחד: חרמות צרכניים. בתור התחלה, אם ספק האינטרנט שלכם נותן לכם ביצועים גרועים בשיתוף קבצים, נסו להחליף - יש עדיין ספקים שלא עושים את זה.
