איי אם סיילינג

באמת שגיליתי איפוק ראוי לציון. עוד רגע עוברים להם שלושה חודשי התנזרות (!) מבגדים (!!) בפריז (!!!) (טוב, חוץ ממעיל אחד, אפור, ארוך, צמוד, שהיה פשוט בלתי אפשרי לסרב לו באיזו מכירה סודית למחצה במארה). אם הייתי משתתפת, כמו שאולי הייתי אמורה לעשות, ברוכשי בגדים אנונימיים, אולי היינו חוגגים את היוולדי מחדש כאדם צנוע ומסתפק במועט, שמוכן להסתכל במה שיש בו במקום בקנקן. אבל אז הגיעו הסיילים.

בצרפתית אני ממש לא משהו ואפילו במסעדות אני עוד מגמגמת, אבל את שפת הסיילים אני יודעת על בוריה. פתאום מתגלות אצלי יכולת התארגנות ואנרגיות בלתי נדלות. יום תחילת הסיילים, יום בלתי אפשרי של הישרדות בין המדפים, נופל במקרה על יום רביעי, יום החופש של הגדולה. אל תאיימו. נתחיל בבגדים בשבילה.

אמזונות בקניון

הפלגנו במטרו לכיוון השאטלה, תחנת הרכבת הענקית שנטועה עמוק מתחת ללה האל – קניון גדול, כעור ויעיל, שעיריית פריז מנסה לקדם והפריזאים נהנים לשנוא. יש שם המון חנויות והזדמנויות להבין על מה הם מדברים כשהם מדברים על הסיילים של אחרי החגים.

בשאטלה כמו בשאטלה, שוב הלכנו לאיבוד, אבל הגחנו ממש מול "דו פאריי או מם" ברחוב סן דני. דפאם, מותג בגדי ילדים שאיתו כבר הספקנו להתיידד ולעבור לכינויי חיבה, מצא חן בעיני במפגשים קודמים באירופה, אז חשבתי שהוא יקר באורח שערורייתי. שלושה חודשים תחת משטר היורו האכזרי לימדו אותי שמדפאם עוד יוצאים בזול. החנות היתה עמוסה באמהות עם סלים מלאים בבגדים לשנה זו ולשנה הבאה, וגם באמהות לעתיד - נשים בהריון מתקדם - שקונות במרץ לרך שטרם נולד חליפות סרוגות מתוקות וחרמוניות עוטפות שיאפשרו להן לשאת את התינוק בקור הפריזאי. מצאנו במהירות ובמחירים הגיוניים להפתיע כמה דברים שבת השלוש אוהבת ואני גם, או להיפך.

מעודדות מההצלחה הרהבנו עוז לגשת ללה האל עצמו. נהרות אדם, נשים בעיקר, אמזונות, אם לדייק, שוצפים לתוך הקניון. H&M, שתמיד היתה חצי הנחמה לתייר הישראלי בזכות מחיריה הנמוכים והעדכנות שלה, השיקה העונה קולקציה מכוערת להפליא, שמככבות בה נעלי עקב סגולות בוהקות, טייטסים מנומרים בוורוד ובשחור וסווטשירטים שחורים עם הדפסים של כוכבים צהובים. למי אכפת. מאות נשים ממוקדות, תכליתיות, מרימות מערימות ענק סוודרים גדולים, זולים, עשרים יורו האחד, חצי ממחירם המקורי, מנסות להעריך אם יחמיא להן (תשכחו מלמדוד, כן?) וכמה פעמים הן יפגשו את אותו סוודר במשרד או במטרו. ידיים תקיפות נשלחות לדפדף במהירות בין הקולבים, מה שלא מתאים נושר על הרצפה ואם מדי פעם דורכים על איזה סוודר או לקוחה, לא נורא. במלחמה כמו במלחמה, ונשות לה האל לא לוקחות שבויים.

תשכחו מלמדוד. סייל ב-H&M של לה האל (צילום: כנרת רוזנבלום)

צבע על צמר

למחרת, ואחרי נשימה עמוקה, החלטתי לבדוק את הסיילים א-לה גלרי לאפאייט. למרות שהגלרי הוא אייקון כמעט כמו האייפל, עדיין לא פג תוקפו בעיקר בזכות המבנה היפהפה שלו, אבל גם הודות לקומה הראשונה בו, שמוקדשת למעצבי על. השבוע התנוססו מעל יצירותיהם שלטים אדומים שמכריזים על ארבעים-חמישים אחוזי הנחה. קתרין מלנדרינו בחמישים אחוזי הנחה? נעים מאוד, אני כנרת. קתרין לא התרשמה כמוני מהמעמד המרגש, והציגה בפני חולצות נחמדות ושמלמלות אווריריות בסביבות ה-600 יורו, אחרי הנחה. הן לא התקרבו אפילו לבגדים היצירתיים והמדויקים של אחד, Y's, יוז'י יממוטו בשבילכם, שמכולם שבה את ליבי, או בעצם שבר אותו ז'קט אחד; לא, לא ז'קט. יצירת אמנות גיאומטרית של צבע על צמר מלובד, כשהגזרה מתכתבת באלגנטיות מתוחכמת עם הציור. כל כך יפה שלא ברור למה הוא לא שלי, 1,200 יורו, אחרי.

היו שם, בקומת המעצבים של הגלרי, גם לא מעט דברים רכישים: בארגזי התצוגה האדומים, שם הונחו הדברים הזולים מכדי שיזכו לקולב משל עצמם, אפשר לפשפש בין סוודרים של ג'נפרנקו פארה ב-159 יורו, גופייה פרחונית מנצנצת של ורסצ'ה ב-63 יורו או מגפיים של קוסטום נסיונל בכמעט מאתיים. היה גם מעילון פוך חמוד, לבן עם איורי דיו, של קסטלבז'ק ב-133 יורו. האשה שמדדה את אחיו התאום חגגה כבר מזמן את השמונים, ופתאום שמתי לב, שזה פחות או יותר החתך הגילאי של אלה שלא רק מדפדפות אלא גם מודדות. כנראה שצריך לצבור קצת ניסיון בחיים, שלא לדבר על חסכונות, כדי להעיז ללבוש בגדים במחירים כאלה.

עשרות נשים בלי הבדל צבע וגיל רחשו כדבורים עמלניות במחלקת הנעליים העצומה. מגפיים, יגידו כוורת מה שיגידו, קונים מהר והרבה. תכונה משמחת, אקסטטית כמעט, היתה שם. כיתה קטנה ונחושה של זבניות עסקה בחידוש המלאי על המדפים שהתרוקנו ממגפיים במחירי סוף עונה של מאה עד חמש מאות יורו, וזה, להזכירכם, היה רק היום השני לסייל, לפני הצהריים.

סוודרים מברזלית

האפקט של העלייה מקומת המעצבים לקומות הבאות, הוא מהמם בעוצמתו. מחד, הכל נראה פתאום זול ורכיש, מאידך, הכל נראה תפל ומשעמם ובעיקר אחיד להחריד. מתברר שהאופנה הצרפתית השנה די משמימה: מילא המונוכרומטיות הזאת, כשבינות לאפורים והשחורים מפציעים לכל היותר איזה אופווייט או הסגול ההוא שזכה ליחסי ציבור מופרזים. אבל מי זה שהרשה לגזרה ההריונית להשתלט על כל הבגדים? שמלות, טוניקות וחולצות, כולן מעוצבות כגרסאות תפוחות של שמלת טוויגי – קצרצרות, מתרחבות למטה וסגורות בחזה. אם את דוגמנית זה בסדר, אם את שמנמנה זה עשוי להיטיב עימך, אבל אם את בחורה ממוצעת, כנראה שתיראי בבגדים האלה כמו שמנמנה שהגזרה של השמלה עשתה עימה חסד.

הקומות האחרות של הגלרי מציעות הכל ולכולם. אפשר לצאת משם עם סוודרים במאתיים יורו - אפורים, כמובן, נעימים וגזורים יפה – או עם סוודרים בשלושים. אבל בלתי אפשרי למשש את כל הקשמירים הרכים האלה ואז לקנות את מה שפתאום נדמה כברזלית, שממנה עשויים הסוודרים הפושטים יחסית של H&M, זארה ופרומוד.

ומה קניתי, אתם שואלים? זה קל, כמובן. בגדים לילדות. אני בהחלט צריכה להפוך את התצפית האנתרופולוגית שלי לתצפית משתתפת. מחר, מחר אקנה לי גרביונים, בחזקת הכנה למזגן – צריך שמשהו ימלא את הרווח בין השמלה המקסימה שאקנה למגפיים המצוינים שארכוש.