מדד החוסן: כרסום בהצדקת המלחמה בלבנון

עד כמה מאמינים הישראלים בצדקת הדרך? קצת פחות מלפני שנה. מ"מדד החוסן הלאומי" עולה כי מידת הצדק, שמייחס הציבור הישראלי ליציאה למלחמת לבנון השנייה, הולכת ופוחתת: ממוצע של 4.61 (בסולם שבין 1 ל-6) באוקטובר 2006, ל-4.43 באוקטובר 2007 - וכל זאת עוד לפני פרסום הדו"ח המלא של ועדת וינגורד. גם ההנחה שישראל צודקת בטענותיה, בהשוואה למדינות אחרות שנמצאות איתה בסכסוך, פחתה השנה: מ-5.15 ל-4.96 בממוצע.

הנתונים נכללים ב"מרכיב החברתי של מדד החוסן הלאומי", שמתפרסם לראשונה ב-ynet ויוצג בשבוע הבא בכנס השנתי השמיני של המרכז הבינתחומי הרצליה.

אולי זו הסחבת בטיפול בתיקים, אולי כמה החלטות שנויות במחלוקת - ואולי גם למלחמת ההתשה מול שר המשפטים יש צד בעניין. כך או כך, השורה התחתונה ברורה: אמון הציבור בבית-המשפט העליון נמצא בהידרדרות מתמדת - מציון ממוצע של 4.7 (בסקאלה שבין 1 ל-6) בקרב הציבור היהודי באוקטובר 2000, לשפל של 3.82 באוקטובר 2007. הירידה נמשכת באופן רציף לאורך השנים, עם עלייה נקודתית בין אוקטובר 2004 לאוקטובר 2005, ומשם - צניחה, שמתמתנת מעט החל מ-2006 אך עדיין נמשכת ברצף. בקרב אוכלוסיית המיעוטים, השינויים בגרף דרסטיים פחות, ובית-המשפט העליון נהנה מציון של 4.13 נכון לאוקטובר 2007 (לעומת 4.5 באוקטובר 2000).   

אם באמון הציבור ברשות השופטת חל כרסום משמעותי ועקבי, הרי שבמוסדות הפוליטיים הציפיות לא היו בשמיים, בלשון המעטה, כבר בשנת 2000, וכאן אין חדש תחת השמש: הציבור היהודי נותן למוסדות הללו ציון של 2.4 (לעומת 2.69 באוקטובר 2000), ואילו בני המיעוטים מדרגים אותם גבוה מעט יותר - 2.45 (לעומת 2.69).

את ציבור המתנחלים בחנו החוקרים באופן השוואתי לשאר הציבור. בנקודת הזמן שנבחנה - שנתיים אחרי ההתנתקות מעזה ושנה אחרי המלחמה בלבנון - הפגינו המתנחלים לראשונה רמת פטריוטיות נמוכה, באופן יחסי. נתון זה בא לידי ביטוי הן בהיבטים רגשיים כמו אהבת הארץ, והן במידת המוכנות להקריב ולתרום למדינה. בנוסף, בהשוואה לשאר הציבור, המתנחלים מזהים בחברה הישראלית רמות גבוהות יותר של חוסר ביטחון, אי-אמון במוסדות המדינה, יותר כעס כלפי קבוצות ומנהיגים ופחות תקווה לעתיד טוב יותר. בפריסה על פני שבע שנים, נוטים המתנחלים לשינויים דרסטיים יחסית במידת האמון שהם רוחשים לצה"ל ולמוסדות המדינה השונים, ובכך הם מושפעים יותר מכלל הציבור מאירועים ביטחוניים ומדיניים יוצאי דופן כגון ועידת אנאפוליס.

במבחן הפטריוטיות, ניתן בפירוש לדבר על מדינה אחת לשני עמים: הציבור היהודי מרחף למעלה באופן עקבי, עם "ציון" עדכני של 4.74, ואילו בני המיעוטים מאחור - 3.33. ברמת הפטריוטיות של הציבור הדרוזי זוהתה ירידה מסוימת במרוצת השנתיים האחרונות, אך היא עדיין גבוהה - ונמוכה אך במעט מזו של הציבור היהודי.  

את המחקר, מטעם המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, ערכו פרופ' גבריאל בן-דור, ד"ר דפנה קנטי-נסים וד"ר עירן הלפרין. את ה"בסיס החברתי של החוסן הלאומי" הם בחנו דרך חמש קטגוריות - מילטנטיות, פטריוטיות, אופטימיות, פחד וכאמור - אמון במוסדות המדינה. 

כל קטגוריה נבחנה בשלל היגדים, כאשר כל משתתף בסקר התבקש

 לדרג כל היגד על סקאלה הנעה בין 1 - "אינני מסכים כלל", ל-6 - "מסכים לחלוטין". לעניין ה"פחד", לדוגמה, נשאלו משתתפי המחקר: באיזו מידה אתה חושש שאתה או מישהו מבני משפחתך תיפגעו מירי רקטות - ומנשק בלתי קונבנציונלי? ב"מיליטנטיות" נכללו ההיגדים הבאים: במקרה של התקפת טילים, ישראל מחויבת להגיב במלוא עוצמתה הצבאית; בתקופה כזו חשוב לנקוט פעולות צבאיות משמעותיות, אפילו כאשר אזרחים מהצד השני נפגעים; בתקופה כזו עלינו לתמוך גם בצורות לחימה לא רגילות.

בסך-הכל השתתפו במדגם 30,168 נשאלים, מהם 24,773 יהודים ומתוכם: 27% עולים חדשים, 10% חרדים, 8% מתנחלים ו-55% "אחרים", ו-5,395 בני מיעוטים מהם: 69% מוסלמים, 16% נוצרים ו-15% דרוזים.