יש אוצרות בנגב, והם עומדים בשיממונם

ישנם בעולם 851 אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו, ב-138 מדינות. אלה הם אתרים המזוהים עם תרבות וטבע, יופי ותבונה וגם מהווים הוכחה להתפתחותו של האדם על פני כדור הארץ. ישראל התברכה בכתריסר מהם: ירושלים שבין החומות, עכו העתיקה, מצדה, "עיר הלבנה" בתל-אביב ומבני הבאוהאוס שלה, תל חצור ותל מגידו. אונסק"ו חלקה כבוד גם לנגב כערש של מורשת עולמית, ובחבל ארץ זה הוכרזו באר-שבע המקראית ודרך הבשמים, וכן ערי הנבטים עבדת, ממשית, חלוצה ושבטה כאתרים לשימור למען האנושות.

אז הוכרזו. 

ממשית (צילום: מארק ניימן, לע"מ)

הכרה של אונסק"ו באתר מורשת עולמית מסבה קורת רוח רבה וגאווה לממסד ולפרנסי הארץ, שחושבים מיד על מינופם לצורכי תיירות, היסטוריה ופוליטיקה. אך סיור בחלק מאותם אתרים בנגב, ובעוד ערי נבטים סמויות מהעין, מסב בעיקר תיסכול ואכזבה. אם ידעו באונסק"ו כיצד נוהגים נבחרנו ופקידנו באותם אוצרות, היו לבטח מזדעקים.

כולם עברו כאן 

הנגב הוא למעשה הקצה המערבי של כל אזור הסהר הפורה. כמו באגני הנחלים הגדולים של הפרת והחידקל, נוצרו גם בנגב היסודות לארגון ולשגשוג של תרבויות המין האנושי. מיקומו הגיאוגרפי על צומת הדרכים של אירופה, אסיה ואפריקה, רק הוסיף לעוצמתו. נציגים רבים של המין האנושי נהנו מייחודו של הנגב וידידותיותו לאורך ההיסטוריה האנושית כולה.

חיים תוססים. רחובות בנגב (צילום: יוסי פתאל)

מי לא היה או עבר כאן? החיתים, המצרים הקדומים, הישראלים, הכנענים, הפלישתים, הפיניקים, האשורים, הפרסים, אנשי יהודה, הרומים, היוונים, הנבטים, הביזנטים, הערבים, העותמנים, הבריטים ועוד עמים ואימפריות שונות (וסלחו לי על הבלגן הכרונולוגי...).

באגן הניקוז הגדול של נחלי הבשור, ובאגניהם של נחל גרר ונחל באר-שבע התקיימו והתפתחו חברות מאורגנות מאז שחר ההיסטוריה האנושית. אברהם אבינו למשל, במסעו מחורן (לא כל כך רחוק האמת, רק כ-750 ק"מ צפון-מזרחית מכאן...) עלה לנגב, וסיפורי המקרא מתארים לנו את קורותיו שם, כמו למשל האירועים בנחל גרר בו דושנו עדריו.

תרבויות שופעות ידע. רחובות בנגב (צילום: יוסי פתאל)

דוד המלך ישב בערי הנגב, עלה מהן עם מלך גת לגלבוע וחזר ללחום בעמלק שניצל בערמומיות את ההזדמנות ובזז את יושבי הנגב. גם עוזיה המלך המפואר, הרחיב את שליטת הממלכה והקים מוצבים, בורות מים ומצודות בנגב.

הנגב, בו אני מטייל כחלק מובנה מחיי הבוגרים, הוא כספר הפתוח בפני, והעדויות על תרבויות עתיקות ושופעות ידע משוחות על פני הנוף. בנגב נמצאים שרידים ארכיאולוגיים רבים, מהמרתקים והמיוחדים בעולם, והם עדות לחיים התוססים ורצופי הפיתוח שחיו כאן.

הפקרות, הרס והזנחה פושעת 

רשימת המצאי גורמת לרבים להתפעל, וכך גם התפעלו נציגי האו"ם: ניצנה, רחובות בנגב, חלוצה, שבטה, עבדת, ממשית, ערד, באר-שבע - אלו הן רק חלק מערי הנבטים שהתגלו בסוף המאה ה-19 לאחר שעמדו בשיממונם במהלך מאות ואלפי שנים. מתחמי האבן המרהיבים והארכיטקטורה הייחודית הם אוצרות יוצאי דופן, הראויים להפוך למוקדי תיירות ותרבות עולמיים.

התעלמות והזנחה מצד הממסד. רחובות בנגב (צילום: יוסי פתאל)

פיסות ההיסטוריה עברו לחצרות העשירים. רחובות בנגב (צילום: יוסי פתאל)

אלא שהם זוכים לזרזיף מזערי ומוגבל של ביקורים, ובעיקר להתעלמות מוחלטת והזנחה פושעת מצד הממסד. בין אם אלה מפקדים שהשתמשו באתרים כיעדי אימון וירי, רועים שפגעו במערכות המים העתיקות או עבריינים של ממש, שבאו עם הטרקטורים לעקור חלקי היסטוריה, ולמוכרם לבתי העשירים. בכל מקרה, איש לא פצה פה וציפצף.

אם יש את נפשכם לראות את ההפקרות בשיאה, מומלץ לצאת לסיור מחלוצה דרך ח'רבת סעדון, חרבת רוג'ם, רחובות בנגב בואכה ניצנה. במקום טיול מרתק בערים קדומות שנחשפו בלב מדבר - ערים שידיעותינו אפילו לא קילפו את שכבת המידע הראשונית ואין אנו יודעים אפילו את שמותיהן - חווה המסייר הזנחה והפקרות, הרס והתעלמות. ערבוביה של שטחי אש, מחצבות עזובות, תלי אשפה וגרוטאות, חפירות פראיות ושאר מעשי וונדליזם, מערכות מים הרוסות בזדון, וטרסות רמוסות בשרשראות - עדות לדורות של אימונים באחריות מפקדים עניי ידע ותודעה.

אין תקציב לחפור, אז מכסים (צילום: יוסי פתאל)

השטח הופקר לבוזזים ועבריינים. רחובות בנגב (צילום: יוסי פתאל)

רשות העתיקות העניקה הרשאות לחפירות, אך לא השכילה לגבש תקציב לשימור האתרים שנחשפו. חפירות שנעשו באתרים המוכרים הותירו ממצאים חשופים, מופקרים לבוזזי עתיקות, לפורעים ולנזקי הטבע. בלי תוכנית שימור, בלי תקציב ובלי מחשבה. המדינה לא השכילה לשמר את שרידי העבר המפואר של הנגב, וממצאים ושרידים רבים נעלמו או נפגעו, לעיתים באופן בלתי הפיך. לאחרונה אף החלה הרשות להפעיל שיטה מופלאה: חופרים ומכסים, אם כי לעתים רבות מדי בין עת החפירה וחשיפת האתר לעת הכיסוי עוברות כמה שנים רעות של הרס.

לא לעג לרש, רק לעג

ביקרתי באתרי תיירות ומורשת בכל רחבי העולם ואני יכול להעיד בעצב, הנובע מהכרות עמוקה עם הנגב, שמה שנעשה כאן הוא לעג לרש. אפילו פחות מכך, רק לעג... ישנן מדינות לא מעטות בהן השתמרו אתרים פשוטים וחשובים פחות לאנושות מאלה שבנגב, אך הם טופלו כראוי ותרמו לפיתוח הכלכלה האזורית, יצרו מקומות עבודה, והניבו גאווה ורווחה לתושבי המקום.

עבדת אמנם שוחזרה בחלקה, והאתר פועל בהשגחת רשות הטבע והגנים. כך גם כורנוב, ערד ובאר-שבע. שבטה לעומת זאת נותרה מוזנחת, לכודה מזה שנים בתוך שטחי האש של התותחנים. חלוצה, ניצנה, רחובות בנגב ועוד אתרים רבים נותרו גם הם בשיממונם, מופקרים למשיסת כל גנב ובריון. וכך, גם מה שנחשף בהם הולך ומתפוגג.

אוצרות העומדים בשיממונם. רחובות בנגב (צילום: יוסי פתאל)

לצופה מהצד נראית המגמה כשיטה להרוס את שכיות החמדה של הנגב, כדי שלדורות הבאים לא יהיה על מה להלין. בני דורי ואנוכי עדיין כואבים את כאבה של המדינה בכלל ואת הפקרת הנגב בפרט, אך ילדינו כבר עוטים קהות חושים ואפילו עיוורון עגום, המבטיח לפרנסי העשורים הבאים לנום בשלווה.

בשנת ה-60 לעצמאותנו ראוי לעשות מאזן של מעשים ומחדלים וחשבון נפש בצידו. על העובדה כי המדינה השקיעה מעט מדי ובאופן אקראי מדי בנגב אין כל עוררין. המציאות טופחת על פנינו מדי יום בו הנגב ממשיך לשהות בתרדמת כפוייה במקום להיות מרכז שוקק חיים של עשיה, פיתוח, תיירות וחינוך.

• הטור הקודם של חיליק מגנוס: הנגב: אבן הבוחן לשליטה על הארץ