כשתקרוס שדרות תקרוס המדינה

כמו רבים מתושבי שדרות, התעוררתי גם אני בתחילת השבוע למציאות שנראה כי היא מתקיימת בעולם בו שולטות הפנטזיות, וכל קשר לעובדות נחשב למגונה. בזחיחות-דעת שמעוררת תמיהה לגבי כושר השמיעה וההבנה שלו, דיווח אהוד אולמרט בפתח ישיבת הממשלה על ביקורו בעוטף עזה וקבע כי במפגשו עם התושבים: "מצאתי הפעם אווירה שונה, נחישות ועמידה מרשימים, פחות תלונות והרבה מאוד הערכה לפעילות הביטחונית שנעשית בעזה".

אבל היה זה דווקא חבר קיבוץ עין-השלושה, שאמר לראש-הממשלה: "באתם לחבק אותנו, ללטף אותנו ולעשות לנו נעים בגב - אבל מישהו מבחינה ערכית פשט את הרגל... בסוף תמיד יבוא הקש והגב שלנו יישבר".

כשנראה ברור מתמיד כי תושבי שדרות ועוטף עזה קרובים לקריסה, וראש-הממשלה שומע משום מה "קולות" אחרים לא ניתן להתחמק מההקבלה בין מצבה של שדרות למצבה של המדינה. מאז עברתי להתגורר בשדרות, ברור לי שהעיר מגלמת מיקרו-קוסמוס של משבר המנהיגות בישראל. חוסר היכולת להתמודד עם האיומים על עצם קיומנו והאטימות של השלטון ומקבלי-ההחלטות כלפינו - כל מה שקורה בשדרות משקף את המתרחש במדינה כולה.

למישהו ב"חלונות הגבוהים" נדמה שמדובר בבעיה מקומית, מרוחקת, המתרחשת אי שם בפאתי ארץ, ביישוב ספר. הדרמה היומיומית והחיים הבלתי נסבלים אינם נענים בחשיבה מקיפה וכוללת מצד הממשלה. השבר הקהילתי, ההגירה השלילית (למעלה מחמישית התושבים כבר נטשו את העיר במהלך שנות "הקסאם"!), קריסת מערכת החינוך והשירותים העירוניים והבדידות הנגזרת עלינו כאן, כנראה נסתרים מעיניהם של מקבלי ההחלטות ובראשם ראש-הממשלה.

קריסת העיר היא קריסתו של החזון הציוני. היא קריסת האמון שעוד נותר לאזרחים במנהיגי המדינה. זאת קריסה של התקווה והאמונה בזכותנו להיאחז באדמתנו. העובדה כי ארגוני הטרור מכוונים לעיר ואם בישראל, כזאת שאינה מוגדרת כהתנחלות ואינה נתונה למו"מ מדיני, מעידה כי יכולת ההגנה של הממשלה על התושבים, מחויבותה לפעול לחיזוקם ואחריותה לחייהם - עומדות למבחן.

דבריו המופרכים של אולמרט לגבי עמידות ונחישות אינם אלא יריקה בפרצופם של תושבי האזור. ההסתמכות על סבלנותם העומדת לפקוע וההתעלמות מהמציאות בה הם חיים מעידה יותר מכל שאולי ראש-הממשלה אכן מעביר כרטיס ב"מקום העבודה שלו" אבל אין לו את קמצוץ ההבנה כי רק פתרון כולל, בטחוני וחברתי, יציל את העיר מקריסה מוחלטת.