להיפרד ממי שמפגין נגדנו
אחמד טיבי וראאד סלאח מוכיחים בכל יום מחדש שהם לא רוצים בנו, ועושים כל שביכולתם כדי להחלישנו, כדי לעשות לנו את מה שאנחנו לא עשינו להם ב-1948
120 חברי הכנסת, כולם ללא יוצא מן הכלל, נבחרו לבית הנבחרים של המדינה היהודית. זאת המדינה שהוקמה ב-1948 בידי יהודים, כדי שתשמש כביתם הלאומי.
מההפגנות שליד מחסום ארז, ניתן להבין שאחמד טיבי, ראאד סלאח וחבריו בפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, גוף שעמדותיו אנטי-יהודיות, אינם חושבים שלעם היהודי מגיעה מדינה משלו; על כל פנים לא בחלק הזה של העולם, שנועד מאז ומעולם לדעתם, לשמש את העם הפלסטיני. האומה הערבית הגדולה, על כל גרורותיה, איננה יכולה להסתפק בישויות המדיניות שכבר קיימות במזרח התיכון, על פי חלוקה שרירותית שנעשתה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולכן יש לעשות את כל שניתן כדי שגם כיבשת הרש של היהודים תילקח מהם.
אינני יודע כיצד היו אבותיה של המדינה היהודית נוהגים בזמנו, אם היו מתארים בפניהם תסריט אימים שעל פיו הערבים שנשארו במדינה לאחר סיום מלחמת העצמאות יהיו לקראת שנתה ה–60 שלה לגוף עוין הרוצה בחיסולה מבפנים. מכל מקום, אפשר בהחלט להניח שחלק ממקימיה של מדינת ישראל היו שוקלים כבר אז לעשות את מה שמתבקש היה לעשות: חילופי אוכלוסין. גם בכוח. גם שלא מרצון. כפי שנעשה אז בהרבה מאוד מקומות בעולם לאחר הניצחון של בנות הברית על הגרמנים. בכל רחבי אירופה ולא רק שם הבינו שהניסיון לחבר ישויות אתניות לא יכול להצליח. הכלאות מן הסוג הזה סופן תמיד, אבל תמיד, רע ומר.
יכול להיות שעכשיו כבר מאוחר מדי לפתרונות רדיקאליים, אבל צריך לשקול את הדברים בזהירות – וללא התלהמות. מי שרוצה להישאר ולהיות חלק מהמדינה היהודית, צריך לדעת שהנאמנות שלו היא אך ורק למדינה הזאת. הוא איננו יכול להפגין למען אלה שעושים לשם חיסולה. כל האחרים, כמו ראאד סלאח ואחמד טיבי, צריכים להכריע באיזו מדינה הם רוצים לחיות. אם הם חושבים שפה צריכה לקום עוד "מדינה פלסטינית" במקום מדינת ישראל, שהרי לצידה אין מקום, לא בין הירדן לבין הים, צריכים לקום ולעזוב אותנו לנפשנו. להילחם בנו – אבל מבחוץ. לא מתוכנו – ולא על חשבוננו.
התהליך לא יהיה קל, אבל צריך להתחיל בו. פשוט כדי לשמור על החוסן הלאומי שלנו – וגם על מידה מסוימת של שפיות. גם שלנו – וגם שלהם. לא רק למען תושבי הנגב המערבי שהפכו למעין ברווזים במטווח, אלא גם למען כל אלה שאיבדו את יקיריהם מאז הטקס הגרוטסקי על המידשאה בבית הלבן. האוטובוסים שהתפוצצו על יושביהם ברחובותינו או המסעדות שעלו בלהבות לא עוררו אז את ראאד סלאח ואת אחמד טיבי ואת חבריהם לדרך ולשינאה הבלתי מתפשרת של "הישות היהודית", לצאת להפגנות נגד מי שדחה את היד שהושטה לו לשלום – אז מדוע אנחנו צריכים לסבול עכשיו את ההפגנות שלהם ליד מחסום ארז?
הגיעה אולי העת להיפרד. לא מכולם. רק מאלה שלא רוצים בקיומה של המדינה היהודית. אבל צריך לעשות זאת. הדרך לכך בוודאי תימצא. עשו את זאת, כאמור, גם לפנינו. אנחנו, היהודים, לא עשינו זאת אז לערבים בגלל שחשבנו שמדינת היהודים צריכה לשמש אור לגויים, סמל לסובלנות הדדית. אבל הדברים, כנראה, לא מסתייעים. טיבי וסלאח וחבריהם מוכיחים בכל יום מחדש שהם לא רוצים בנו, ולכן הם עושים לשם כך את כל שביכולתם כדי להחלישנו.
כדי לעשות לנו את מה שאנחנו לא עשינו להם אז.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
