הכאב בעזה מוסתר
לסבלם של תושבי שדרות יש פנים ושמות, להבדיל מסבלם ואסונם של מיליון וחצי תושבי עזה. כשמעריכים פחות את חייהם של אחרים, גם חיינו שלנו כבר לא שווים הרבה
המבצע האחרון בעזה שובר שיאים במדיניות האכזרית ובאדישות החברתית למראה סבלם של מיליון וחצי בני אדם. כמו קודמיו, עובר המבצע הצבאי בלי ביקורת מצד הציבור הישראלי כלפי האסון ההומניטרי שברצועה. הרג בני אדם הפך לשגרה לגיטימית, והכול באמתלה של שמירה על הביטחון. השאלה המתבקשת היא: בביטחון של מי מדובר?
ממשלת ישראל עושה מאמצים כדי שנאמין שהלחץ הצבאי והעוצר המתמשך יביאו ביטחון לאזרחי ישראל ויעצרו את הקסאמים שגורמים לסבלם של תושבי שדרות. בניסיון לפצות על כשלי מלחמת לבנון, מפגינה ממשלת אולמרט נחישות, כוח ועוצמה. הפעם אל מול מיליון וחצי בני אדם שחיים בכלא אחד גדול, תחת מצור מתמשך ופגיעה בכל תחומי חייהם, לרבות שלילת חופש התנועה, מניעת אספקת מזון, תרופות, דלק וניתוק החשמל.
היום ברור לכולנו שלמדיניות הטרור המופעלת כלפי תושבי עזה יש שתי מטרות בלבד: מסע יחסי ציבור לממשלה כושלת ונקמה. אולם, הרג מוביל להרג ודיכוי מוביל לשנאה.
קסאמים הם חלק בלתי נפרד מהכיבוש המתמשך בעזה מזה 40 שנה. בניגוד לדעה הרווחת, מאז ההתנתקות לישראל יש עדיין שליטה מוחלטת ברצועה. אחרת איך נסביר את העובדה שלישראל יש כוח מלא לגבי כל הצרכים הקיומיים, ובהם חשמל ודלק?
הגיע הזמן לומר בקול את מה שברור לכולנו, כולל לממשלת ישראל: הדרך היחידה להבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי עזה ושדרות היא ישיבה לשולחן משא ומתן עם החמאס. ההצהרות של החמאס לנכונות להפסקת אש זוכות להתעלמות מצד הממשלה. וכי איך אפשר באופן חסר אחריות לפטור הצעה זו מבלי לתת לה סיכוי?
תושבי עזה ושדרות הם שמשלמים מחיר, בלתי סימטרי ככל שיהיה, על הסרבנות למשא ומתן. לסבלם של תושבי שדרות יש פנים, שמות, סיפורי חיים. את סבלם, כאבם ואסונם של מיליון וחצי תושבי עזה מסתירים מאחורי דמות אחת של "טרוריסט". "החדשות הרעות" הן שבעזה כמו בכל מקום בעולם, יש ילדים, שחלקם זקוקים לטיפול רפואי דחוף, יש קשישים סיעודיים, נשים בהריון, חולים וחולות בסוכרת, מחלות כליות וסרטן. אלו הם המיליון וחצי הללו. זהו טבעו של העונש הקולקטיבי - המערכת הדורסנית אינה עושה הבחנה: ילד, קשיש, נכה, עני, חולה.
ובפני אלה שיקפצו לשאול את השאלה השגרתית, "ולמה את לא כותבת על סבל ילדי שדרות?", אני מציבה שאלה אחרת: מדוע להעמיד סבל אחד מול האחר? הרי כשמעריכים פחות את חייהם של אחרים, לומדים להעריך פחות את החיים של עצמנו. כך למשל, סיפורה של ילדה עזתית שנפצעה בעינה, ורשויות הכיבוש הישראלי אינן מרשות לה לעבור לבית חולים שיוכל לתת לה טיפול ראוי - איננו מזיז לאנשים כאן. על ילדי שדרות, אתם ואני לא מפסיקים לשמוע.
במקום לשאוף לנקמה, יש לשאוף ליום שבו דמה של ילדה מעזה, יהיה יקר בדיוק כמו דמה של ילדה משדרות. בינתיים, כשעשרות נהרגו בעזה ואישה אחת נפצעה בשדרות, אבסורדי למדי ש"ידיעות אחרונות" בחר דווקא בכותרת "אש בעזה, ודם בשדרות".
כשילדה נפצעת בשדרות, יש אמבולנס שיחכה לה, ויש כמה בתי חולים שמצוידים בכל הציוד הנחוץ לטפל בה. כשילדה נפצעה בעזה, האמבולנס לא יחכה לה מחוץ לביתה, ולא יהיה היכן ואיך לאשפז אותה. מאמר אחד שמוקדש לילדי וילדות עזה, לא יפגע בביטחונה של מדינת ישראל. סגר ועוצר על מליון וחצי תושבים, כן.
עביר קובטי, יועצת תקשורת
לפנייה לכתב/ת 
