איזה ילד

כשהוא מתייצב, יש לו נטייה להישאר בחייהם של קוראים כנוכחות חמודה שתזכיר לגדולים נשכחות ותגרום לקטנים להנהן במרץ, כי למרות שניקולא נולד לפני חמישים שנה ויותר כילד מצויר וכתוב בן עשר בערך, חייו ועלילותיו דומים עד מאוד לאלה של ילד בן זמננו. ואת זה יודעים ילדי צרפת, ילדים דוברי אנגלית וילדים שקוראים בעשרים שפות ויותר, ומגיע גם לקוראי העברית לדעת.

ניקולא נולד בהמשכים. הסיפורים הראשונים שלו, פרי שיתוף פעולה של רנה גוסיני שהיה בעצמו מאייר ושל ז'אן ז'אק סמפה, פורסמו מדי שבוע במגזין "OuestٍSud" בסוף שנות החמישים והפכו מיד ללהיטים היסטריים. לגמרי בצדק, מפני שהם סיפרו לקוראיהם על חייהם-שלהם מתוך נקודת מבט של ילד.

בשעתו זה היה חידוש מרנין, וזה אפשר לניקולא לדבר על הדברים החשובים באמת בעולמו (החברים שלו), על הפחות חשובים (בית הספר והמורים שלו), ועל יחסי המשפחה הסבוכים שלו, שבהם אבא ואמא לעתים קרובות מתפקדים כבריות תמוהות, מאיימות ובלתי הגיוניות בעליל, שמצפות ממנו להבין שברים פשוטים, לא להביא הביתה גור חתולים, ללמוד חשבון במקום ללכת לקולנוע ולהכין שיעורים במקום לצפות במכשיר החדש הזה שנקרא טלוויזיה.

האמת היא שכל המבוגרים בעולמו –למעט סבתא –הם תמוהים: הנה, מר מרק, המשגיח בהפסקות שמנסה בכל מאודו להפריד בין ערימות של ילדים ניצים, ולא מבין בכלל שלהרביץ זה לפעמים חלק מן הכיף במשחק. או המורה המחליפה, (בסיפור "החדשה"), שממש לא יודעת לקרוא את המפה הפוליטית-חברתית של הכיתה, ובכלל לא מבינה מי החמודי של המורה ומי בעצם הוא התלמיד הכי גרוע ומתבלבלת בין שניהם.

לו היה הדבר בידו, היה ניקולא נפטר מכל המבוגרים האלה (כמו בפרק הנהדר "אני עוזב את הבית" בספר הקודם שראה אור בעברית), ונשאר עם החברים שלו: הנה קלוטר, התלמיד הכי גרוע שמאפשר לניקולא להתנחם כשהוא עצמו לא ממש מצליח. והנה ז'ופרואה, הילד הכי עשיר בכיתה, שעוד מעט יבין שאי אפשר לקנות כל דבר בכסף, ושלניקולא יש מכונית מיוחדת שאבא שלו בנה לו וכמוה אין מוצאים באף חנות. ואלססט, זה שלא מפסיק לאכול, מרביץ לפעמים לאוד, זה שטוען שמרשים לו הכל בבית.

לכל אחד מן הגיבורים יש תכונה מרכזית קבועה שבעצמה משמשת נקודת מוצא לאפיזודות משעשעות, שניקולא מדווח עליהן בנאמנות בדיוק כפי שהוא מדווח על המריבות בביתו, על האיומים של הוריו שאם לא יעשה כך וכך, יקרו דברים לא נעימים – ובדיוק כפי שהוא מדווח על נטייתו לייצר סצינות של בכי, שבמהלכן הוא מודיע שימות, או שיהרוג את עצמו (כי לא נותנים לו להכניס את החתלתול הביתה או ללכת לקולנוע).

לפעמים בוחרים מנהיג במכות

חלק מן החן העצום של ניקולא כדמות ספרותית מצוי ביכולת שלו להיצמד לראיית העולם של ילד בלי לזייף, בלי לייצר שיפוט ערכי של בוגרים ובלי להתנחמד לאיש. בעידן הנוכחי של ספרות הילדים, כשהפוליטיקלי קורקט הולך ומצמית כל חלקה טובה, קשה לראות כיצד יוולד ניקולא חדש שידווח נאמנה כי מנהיגים של חבורות נבחרים לפעמים במכות, והורים הם רוב הזמן בריות מוזרות ביותר, ומורים שמפידים את התלמידים שלהם לעולם לא יזכו לכבוד אמיתי, וודאי לא לתואר "מדליקים".

אנא, קראו: ולו כדי לשוב ולהיווכח שילדי כל העולם והילדים של היום והילדים של פעם דומים זה לזה עד מאד, ורק האופן שבו אנחנו מדברים עליהם השתנה, לא תמיד לטובה.

ועכשיו, משהו על בלגן מו"לי: "ניקולא הקטן – סיפורים שלא ראו אור", (הוצאת כתר) הוא תרגום לעברית של חלק מתוך הכרך האחרון (מתוך השישה המוכרים לילדי צרפת). אצלנו ראו אור לפניו "ניקולא הקטן" (הוצאת כנרת-זמורה ביתן), תרגום של הכרך הראשון, שראה אור בצרפתית ב-1960. "ניקולא הקטן" העברי אינו מנוקד ובסופו אחרית דבר מצוינת של דב אלפון, לתועלת הקוראים הבוגרים. לעומת זאת,  ב"ניקולא הקטן – סיפורים שלא ראו אור" (הוצאת כתר) החליטו להוציא לאור גרסה מנוקדת באות גדולה יחסית, לתועלת הקטנים ומתוך הנחה שבני גילו המשוער של ניקולא, קצת פחות מעשר, לא רוצים או לא יכולים להתמודד עם טקסט חסר ניקוד.

על ההנחה הזאת אפשר להתווכח, ואפשר גם להצטער על ההחלטה שלא לתרגם את הספרים כסדרם, וכך לא להביא לקוראי העברית את "ההפסקות של ניקולא" כעת. ואם כבר מתרגמים – למה רק חלק קטן – רק שני פרקים – מתוך עשרת הפרקים ב"סיפורים שלא ראו אור" המקורי? ואם כבר מתרגמים חלק קטן, למה לא מספרים את זה לקוראים? ואם כבר טורחים ומוסיפים ביוגרפיה של רנה גוסיני בסוף הספר החדש – למה לא להזכיר בה שהוא היה ילד יהודי, בן לשמחה גוסיני ולאנה ברזניאק? וכשמוסיפים גם ביוגרפיה של סמפה, לא כדאי להזכיר בה שניקולא הקטן התחיל את חייו כאוסף אנקדוטות של סמפה מימי בית הספר, ואלה סופרו לגוסיני שכתב אותן? ומדוע הביוגרפיות לא מנוקדות כמו הטקסט – לקטנים לא מגיע להתוודע ליוצרים גדולים? ובעידננו, לא מגיע להם לראות תמונה של היוצרים בתוך הספר?

לו ניקולא היה רואה את הספר הזה, אולי היה מתחיל לבכות ולצעוק ולהתווכח, מאיים לעזוב את הבית ולמות, ואחר כך נרגע עם קצת פודינג מדליק. וחתלתול.