הסירו את המחיצות
כשם שיש רבים שלא יבואו לחתונה מעורבת - כך צריכים להיות רבים שלא יבואו לחתונה נפרדת. שמואל שטח לא מבין למה הפרידו אותו מאשתו באמצע הבילוי, אך הוא מאוכזב בעיקר מהחכמים, שכמו בסיפורו של בר-קמצא - ישבו ולא מחו
זוג הנמצא בשבוע ה-39 להריון, יצא במוצ"ש האחרון ליהנות ממופע של מוסיקה חסידית. לאחר שרכשו כרטיסים מראש, שכרו שמרטף והלכו אל בית הכנסת בו התקיימה ההופעה, הם הופתעו לגלות שהישיבה נפרדת - גברים מימין נשים משמאל. מיותר לציין כי הדבר לא נכתב במודעות הפרסום, ולא עלה בדעתם שקהילה זו, שאנשיה מעורבים ומקובלים בין הבריות, יפרידו את הישיבה.
הזוג לא רצה לעורר מהומות, ועל כן שאל את אחד המארגנים אם ניתן לשבת יחד מאחור, בדיוק בתפר שבין הנשים לגברים. האיש הסכים וכך הם עשו. לפתע הגיח אדם אחר מהמארגנים וטען בפניהם שאין זה מקובל: "כך ביקשנו מכולם וכך גם אתם תנהגו", אמר. כל בקשותיהם להישאר יחד כשלו והם יצאו מבית הכנסת כדי להתייעץ עם אחרים מה לעשות. אמרגן הערב ואנשים נוספים הסכימו לישיבתם המשותפת, אך גם הם לא הצליחו לשנות את דעת אותו אחד שאסר. כיוון שסיבת בואם של הזוג הייתה בילוי משותף רגע לפני הולדת ילדם החדש, החליטו השניים לפרוש מן האירוע ולחזור מאוכזבים לביתם.
סיפור זה ארע לפני חמישה ימים לאשתי ולי.
איננו גרים בבית אל וגם לא בקרית משה. אנו גרים בלב ליבה של הבורגנות הדתית. אני מניח שאם היינו עושים סקר אנונימי באותו ערב, היינו מוצאים של- 85% מהקהל כלל לא היה אכפת לשבת מעורב, ל- 95% כלל לא היה משנה אם יש כמה שיושבים במעורב מאחור ול- 99% מהקהל כלל לא היה אכפת שאישה בהריון מתקדם תשב לצד בעלה. אם כך, מדוע לא יכולנו לשבת יחד?
אין ברצוני לדון במישור ההלכתי בסוגיה זו מאחר שיש פוסקים לכאן ולכאן. ואם תאמר מה יהא במקרה בו יתחילו ריקודים ספונטניים מצד הקהל המשולהב - הרי שניתן להתמודד עם כך באופן הלכתי על ידי הגדרת פינות נפרדות לריקוד.
לפיכך יש לעסוק במישור העקרוני של העניין.
רוב הציבור מבין כי תורת חיים מצפה מהאדם להיות קודם כל בן אדם. רוב הציבור מבין היטב כי צניעות פירושה חינוך מתמיד דווקא על ידי שמירה על גבולות של חיים נורמליים. רוב הקהל יודע שהפרדה מוגזמת פירושה בריחה שעתידה ליצור בכל יום גדר חדשה גבוהה עוד יותר, שהרי אדם שנכשל אינו 'לא בסדר' אלא החומות שלידו לא היו גבוהות ועבות מספיק.
שוב, אם כן, חוזרת השאלה, מדוע בכל זאת נאלצנו ללכת? התשובה ברורה ועצובה ואין היא אלא משל למצבה של הציונות הדתית כיום: הרוב נשאר דומם ואילו המיעוט קובע את סדר היום. כך תנועות הנוער הולכות ומופרדות מידי יום וכך בתי ספר הולכים ונעשים מופרדים כדי שילדה בכיתה ב' לא תשחק, רחמנא ליצלן, עם בן כיתתה. בדרך זו מערכת החינוך הולכת מידי יום ומתחרדל"ת ורוב הציבור שותק. לעיתים השתיקה נובעת מחוסר ידע אל מול אנשים שצניעות נראית כעיקר עיסוקם בתורה, אך בעיקר היא באה משום שאנו אדישים ונותנים לשיירה לעבור.
ידוע לי על מקרים רבים שאם רק שני הורים היו מתקשרים לרכז המחוז או למפקח - היה בכך כדי למנוע את גזירת ההפרדה שנכפתה על ידי בודדים. כשם שידוע שיש רבים שלא יבואו לחתונה בה הישיבה מעורבת - כך צריכים לדעת שיש רבים שיבואו רק לחופה אם הישיבה תהיה נפרדת.
ביציאתי מן ההופעה נזכרתי בבר קמצא, שנאלץ לצאת מסעודה מכובדת בבושת פנים. יותר משהתקומם על הדבר ועל בעל הבית שגירשו, הוא התאכזב (ובצדק) מאותם חכמים שישבו ולא מיחו. אותם חכמים שענוותנותם גרמה להם שלא לצאת חוצץ אל מול המיעוט שהקצין את עמדותיו. לא ניתן כלל להקביל בין סיפורי האישי לבין אגדות החורבן משום זילות המקדש, אך העיקרון דומה. אם לא נביע את דעתנו נמצא עצמנו מחר ללא בית ספר ראוי לילדים או תנועת נוער המחנכת למורכבות החיים הדתיים, והבילוי המשותף עם האישה יהיה רק ברכב, עד שנגיע לכניסות הנפרדות.
שמואל שטח הוא מנכ"ל תנועת "נאמני תורה ועבודה"
לפנייה לכתב/ת 
