משוך ימינה, משוך קצת שמאלה - ויצא האהוד?
נתניהו רוצה להאמין שדו"ח וינוגרד ישלח את אולמרט הביתה. לכן לבש השבוע מעטה של שלום ותוכניות כלכליות. אולמרט מצידו פוזל למרכז וימינה, כדי לנער את תדמית "השמאלן הוותרן". אבל שניהם יודעים: רוב הקלפים בידיו של ברק. שישה ימים לדו"ח וינוגרד
אם מישהו מחפש את התזזית שעוברת על המערכת הפוליטית לקראת פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד,
הוא יכול לקחת את יום שני האחרון כמקרה מבחן. באותו היום, עשו שני פוליטיקאים בכירים - כל אחד מסיבותיו - ספינים מרהיבים כדי להסב את תשומת הלב התקשורתית לעמדותיהם החדשות, וכדי לרכך את ליבו הנוקשה של הציבור הישראלי לקראת היום שאחרי.
הוא הציג בפני באי הכנס את משנתו, פרס את תוכניותיו, ולמעשה - משך חזק מרכזה ואימץ את הלקסיקון הפרטי של שמעון פרס. נתניהו ופרס, אומרים אנשיו של יו"ר הליכוד, נפגשו בחודשים האחרונים כמה פעמים. נתניהו הציג בפני הנשיא את תוכניותיו המדיניות. ממש מזרח תיכון חדש.
ראשון היה בנימין נתניהו, שבמהלך נאומו בכנס הרצליה, שינה לחלוטין את הנרטיב המאיים המלווה אותו מאז הבחירות האחרונות ב-2006. במקום מושגים כמו "חמאסטן", ובמקום לטפוח לעצמו על השכם בסגנון "אמרתי לכם", התרכז יו"ר הליכוד בתוכניותיו העתידיות. כן. נתניהו רוצה שלום, ויש תוכנית כלכלית שלמה שהכין לצורך כך.
נאום ההגנה
"לא מצטער"
רוני סופר
בנאומו בכנס הרצליה, מנה ראש הממשלה, אהוד אולמרט את הישגי מלחמת לבנון השנייה: "אינני מצטער על ההחלטות המכריעות שהובלתי - לא בלחימה בלבנון, ולא באירועים אחרים. נעשו שגיאות, היו כשלים - אך הופקו לקחים. כעת הצפון פורח ומלבלב". הוא תקף את "אלה העטים על דם הבנים בתאווה פוליטית שאין לה שובע"
באותה השעה, עסק אהוד אולמרט בלמשוך חזק ימינה. "לא איכפת לי שתושבי עזה יילכו ברגל", אמר ראש הממשלה אפרופו המצור על עזה, והטוקבקיסטים חגגו. מעולם לא זכה אולמרט לכל כך הרבה תגובות תמיכה מהגולשים. ראש הממשלה ואנשיו הבינו, כנראה, שהציבור הישראלי אוהב לשנוא את אולמרט, אבל הוא שונא יותר את הפלסטינים. העמדה הנוקשה שהציג ראש הממשלה מול העזתים הנצורים הפכה אותו בן רגע לחביב הקהל, שאוהב לראות את ראש הממשלה שלו אוטם את ליבו בפני סבלם של הערבים. התרגיל הזה עזר בעבר לאריק שרון. עכשיו הוא משרת את אולמרט.
שינויי הכיוון של שני האישים הפוליטיים הם לב ליבן של ההיערכויות לקראת יום רביעי הבא. נתניהו רוצה להאמין שהדו"ח ישלח את אולמרט הביתה, ובדרך נס הוא יהפוך בתוך כמה חודשים לראש הממשלה הבא של ישראל. לכן, יו"ר הליכוד נערך. הוא יודע שבאווירה המדינית שנוצרה לאחר ועידת אנאפוליס, אי אפשר להמשיך ברטוריקה מאיימת בלבד. מצביעי המרכז רוצים אופק מדיני, רוצים לדעת מה תוכניותיו של ראש הממשלה שלהם. לכן הוצגה תוכניתו המדינית של נתניהו דווקא השבוע, דווקא בכנס הרצליה.
אולמרט, מצידו, רוצה להפגין כוח. או יותר נכון - כוחנות. היות ואת התרגילים האלה קשה לבצע על הציבור הישראלי, המטרה הנוחה ביותר הם הפלסטינים בעזה. בגלל הקסאמים, הם הפכו כבר מזמן לשטן שממרר את חיי תושבי שדרות, ולכן – הפגנות כוח למיניהן לא יכולות להזיק. אולמרט רוצה שדעת הקהל תעסוק ביום רביעי הבא לא רק בדו"ח, אלא גם בכאוס שנוצר בעזה. הוא יודע שזו ההזדמנות שלו להוכיח כי הוא לא השמאלן הוותרן שהימין אוהב לצייר. כשצריך, הוא יודע לתת לערבים בראש. יש על מי לסמוך.
שעת הספקולציה
הימים שנותרו עד לפרסום הדו"ח הסופי יתמלאו, כמו תמיד, בספקולציות, בניחושים, בהערכות מופרכות יותר או פחות ובספינים אינספור. כל מי שיודע לחבר משפט, כל מי שיודע לצעוק מספיק ברור, ינסה להופיע בתקשורת כדי להשפיע על דעת הקהל. כל מי שיהיה לו בדל מידע, או מי שיחשוב שהוא יודע מה באמת חושבים אולמרט, ברק, לבני, מופז, או שטרית, ירוץ לספר על כך באוזני הכתב הקרוב לליבו.
אלא שהאמת היא שאין הרבה מה להעריך. בסך הכל, רוב התסריטים שצצו בתקשורת בשבועות האחרונים, התנפצו חיש מהר על קרקע המציאות. תרגילים כמו החלפת ראש הממשלה באדם אחר בכנסת הנוכחית, או הדחתו של אולמרט מראשות קדימה, התבררו מהר מאוד כבלתי אפשריים כמעט. אפילו בליכוד מבינים שבמציאות הקיימת, יהיה להם מאוד קשה להפיל את הממשלה. סילבן שלום, שמסתובב בין חברי הכנסת ומנסה להשיג רוב לקביעת מועד מוסכם לבחירות, מודה גם הוא שמבחינה טכנית, אין שום תרגיל או קומבינה שיכולים להצליח בכנסת ולהביא להחלפתו של אולמרט. רק בחירות. הוא רק מקווה שהמסר יחלחל.
לפי שעה, רוב הקלפים בידיו של אהוד ברק. נכון שהוא לא אוהב שמטילים עליו את האחריות למה שיקרה אחרי וינוגרד, אבל פרישתה של העבודה מן הממשלה, היא היחידה שיכולה לפי שעה להוביל לאפקט דומינו שייגמר בבחירות כלליות. אלא שברק כלוא יותר מאי פעם: מצד אחד, רוב אנשי מפלגת העבודה, ובראשם רוב חברי סיעת העבודה, לא רוצים לשמוע על פרישה מן הממשלה. חלק מחברי הכנסת של העבודה אף מוכנים להגן על אולמרט בגופם. אחרים מסתפקים בלהזכיר לברק את הסיכויים הגבוהים להפסיד לנתניהו בבחירות הקרובות. מצד שני, ההתחייבות הארורה ההיא משדות ים. מצד שלישי, עזה. ואיראן. וחמאס. עכשיו לפרוש?
ברק רמז בשבועות האחרונים כי אנשי קדימה הם אלה שצריכים להחליט מה לעשות עם העומד בראשם. למען ההגינות יאמר, שברק עשה זאת בעדינות יחסית. יותר משהוא קרא לפוטש בקדימה, הוא רצה להוריד את העומס מעל כתפיו. אלא שכמו תמיד, המסר של ברק, שהועבר בגמלוניות, יצא מפרופורציות, וקדימה התלכדה מאחורי אולמרט יותר מאי פעם. הרצון של ברק להישאר שר ביטחון ולהפנות את הזרקורים הרחק ממנו ביום פרסום הדו"ח, הפכה לדרמה פוליטית זוטא, שחיזקה את אולמרט בתוך מפלגתו, עוד לפני שאות אחת מן הדו"ח ראתה אור. עד כדי כך המסר עבר, שאנשיה של שרת החוץ, ציפי לבני, טרחו להבהיר השבוע כי בכנס הכלכלי בדאבוס, בו משתתפים גם לבני וגם ברק, השניים יפגשו רק על הבמה. לא בארבע עיניים.
גם היום, שבוע לפני פרסום הדו"ח, ההערכה הרווחת היא שאולמרט ייצא מזה. אם ברק יחליט לפרוש מן הממשלה ולהוביל לבחירות מוקדמות, הן יתקיימו בחודשים הקרובים. ההצעה להגיע למועד מוסכם בעוד כשנה או יותר היא פארסה מביכה. שהרי, אם אולמרט עד כדי כך גרוע, ואם צריך להחליף אותו בשל האחריות שהוא נושא על כתפיו, מה יועיל מועד מוסכם לבחירות בעוד שנה? ואיזה מין בדיחה זו ממשלה בקמפיין בחירות של שנה?
לפנייה לכתב/ת 
תופר חליפות. נתניהו
צילום: אורי פורת
רק בחירות מוסכמות. סילבן שלום
צילום: ירון ברנר
ברק בשדות ים. הסינדול
צילום: עידו ארז
מחכים. הדו"ח החלקי
צילום: איי פי
מומלצים
