הסבלנות מתחילה כבר בבטן של אמא
בתוך המרוץ המטורף של החיים, תכונת הסבלנות הפכה למצרך נדיר. הורים קצרי רוח משמשים דוגמא לילדים, ולא פלא שהם הופכים להיות לא מאופקים וחסרי רסן. מאיה צג מספרת על שיעור הסבלנות הראשון בחייה ובחיי ילדה הבכור, וגם מהרהרת בקול רם איך אפשר בכל זאת להעניק לילדים אורך רוח
שיעור הסבלנות הראשון בחיי החל בסוף ההריון הראשון. עברתי את התאריך המיועד, חיכיתי יום ועוד יום, אבל הצאצא לא הראה שום סימנים שהוא מתכוון לצאת בקרוב. כשהגעתי לשבוע ה-41, ניסיתי את כל העצות החכמות שקיבלתי מדודות טובות ומחברות: מיץ פירות יער, הליכה מרובה ואפילו יחסי מין. שום דבר לא עזר, הצוציק שבבטן בשלו! בסוף השבוע ה-42 לאחר שעברתי את כל הבדיקות האפשריות במחלקה להריון עודף, העלו אותי לחדר הלידה, ועשו לי היכרות עם כל סוגי הזירוז במשך שעות רבות. הציפייה וההמתנה לבאות היו ארוכות כאורך הגלות. רק לאחר יומיים הגיח לעולם הצאצא הבכור של משפחתנו הצעירה. בשנייה הראשונה לאחר הלידה המרגשת ידעתי: היה שווה לחכות!
שנים עברו, הילד הלך לגן ילדים, והיות שהגן שבחרתי היה מרוחק מביתינו, מדי יום צעדנו יד ביד מן הגן אל הבית מרחק של קילומטר וחצי. בצעדים של מבוגר זה משהו כמו 40 דקות, עם ילד בן שנתיים שעוצר לברר את כל פלאי העולם בדרך, זה נמשך יותר משעה. בילינו יחד זמן איכות. נהנינו מהסיפורים על מהלך היום, מהשוואת מזג האוויר לימים הקודמים, מדילוגים וקפיצות כשהיה לנו מצב רוח מרומם במיוחד, מהיכרות עם המכוניות וסמליהן, השלטים, החנויות השונות ברחובות שבהם עברנו, משיחות נפש גלויות. אין ספק שזו היתה עבודת רגליים לא קלה עבור שנינו, אבל ידעתי תמיד שיש בכך תועלת רבה, הרגשתי שכאן מתחיל השיעור הראשון שלו בסבלנות.
סבלנות לא קונים בשום חנות
אחד הערכים הנשגבים שאנשי החינוך מנסים להקנות לילדים הוא הסבלנות. ניסוחים בסגנון "חכה בסבלנות עוד דקה", "הסבלנות משתלמת", "החיפזון מהשטן" שגורים בכל גן ילדים. יש גננות שמלמדות את הילדים "לעצום עיניים, לספור עד עשר בלב" ולהמתין בסבלנות. קלטות וידיאו, תוכניות טלוויזיה בערוצי הילדים, הצגות וסיפורים מזכירים לא פעם את חשיבות הסבלנות. אין ספק שהמטרה מוצבת כיעד מרכזי בשנות חייו הראשונות של הילד.
השאלה היא האם אנחנו ההורים משמשים להם דוגמא אישית גם בתחום הזה. האם אנחנו מתייחסים אליהם בסבלנות מירבית? אני מכירה משפחות רבות שבהן ההורים מאיצים בילדים להתלבש, לאכול, להתקלח, לסדר את התיק לבית הספר, בייחוד בשעות הבוקר הלחוצות. האם כך משדרים סבלנות? האם לא ראוי לקום עשר דקות לפני כן ולחסוך מהילדים ביטויים חסרי סבלנות? החוכמה היא לא לנופף בנוסחאות ובמשפטים, אלא להתנהג בצורה רגועה ושלווה יותר. אמא קצרת רוח שכל היום ממהרת להספיק או אב שמביט בשעונו בחוסר שקט לעיתים תכופות משדרים לילדים שהחיים מהירים וזריזים.
סבלנות קונים במשחקים הדורשים המתנה בתור (צילום: index open)
יש דבר שאנחנו ההורים יכולים לעשות למען הילדים: לתת להם ליהנות מהנינוחות ומהזמנים השלווים לפני הכניסה למרוץ המטורף של החיים. עשו לעצמכם ולהם טובה, ואל תכניסו אותם לתוך הבהלה ללו"ז צפוף, האטו את קצב החיים. כשיגיעו לבית הספר, הם עוד יספיקו ללמוד לקרוא את השעה הנכונה, תרתי משמע. אל דאגה, הם יכירו היטב את השעה שמונה בבוקר, את הפסקת העשר ואת הצלצול המסיים את היום. השעון הביולוגי שלהם יתכוון לפי סדר היום הלימודי אם ירצו או לא ירצו.
יש עוד דרכים להיפרד מקוצר הרוח היומיומי, ללמד את הילד לחכות ולתרגל אותו את הנושא. אפשר להרכיב פאזל עם חלקים רבים, לשחק משחקי קלפים עם שלושה-ארבעה משתתפים, כשכל אחד מהם יצטרך לחכות סיבוב שלם עד שיגיע תורו. אפשר להקליט סרט מאחד מערוצי הילדים כולל הפרסומות, כך שבעת הצפייה נתאפק עד המשך הסרט.
לדברים טובים שווה לחכות
בעלי עובד בחברת היי-טק, ושב הביתה בשעות מאוחרות. זה לא קל, לא לי ובטח לא לילדים שמרגישים במחסור "שעות אבא", אבל כך הם למדו באמת שלדברים טובים שווה לחכות. המשפט הזה שגור בפינו בכל עת: כשעומדים בתור חנות צעצועים, כשמצפים לחופשה השנתית בצימר בצפון, לפני אכילת הקינוח בערב שבת, ועוד. אני משתדלת לקשור את המונח "סבלנות" בהקשרים חיוביים.
ועוד דבר שחשוב לחשוב עליו בתוך מרוץ החיים המטורף: כל אירוע וכל חוויה שכל אחד מאיתנו חווה נחלקים לשלושה חלקים. בואו ניקח כדוגמא חגיגת יום הולדת לילד. שלושת השלבים הם:
א. לפני האירוע – שלב התכנון וההפקה, הציפייה, חלוקת ההזמנות, אפיית העוגה, קניית הממתקים וכו'.
ב. האירוע עצמו – הבילוי וההנאה במהלך חגיגת יום ההולדת.
ג. אחרי האירוע – ההתעסקות עם מה שנשאר, כגון סידור התמונות באלבום, העלאת זכרונות מהאירוע.
השלב הראשון שלפני האירוע מספק לכל אחד מאיתנו הנאה וכיף, למרות שהאירוע עדיין לא התחיל. יש משהו בציפייה ובהמתנה בסבלנות שמעניק לנו הרגשה נעלה ומקפיץ את האדרנלין לקראת הבאות. במהלך שנות האמהות שלי מצאתי, שהילדים נהנים לא פחות מהשלב שלפני. אם אנחנו נוסעים לבת מצווה, אנחנו מכינים יחד את הברכה, לפני נסיעה לסבתות, אנחנו מארגנים ביד את הדברים, לפני חגיגת יום הולדת של אחד הילדים, כולם מקשטים את העוגה. ההתארגנות מראש והתעסקות בחוויה עוד לפני שהתחילה מלמדת כל אחד מאיתנו, ילדים ומבוגרים כאחד, על התאפקות ומתינות.
- מאיה צג היא אמא לשלושה ילדים: בן עשר, חמש וחצי ושמונה חודשים.
לפנייה לכתב/ת 
