יום רביעי של הילדים

במסגרת כל המוזרויות החביבות של הצרפתים, כמו למשל קיפוד זנבן של המילים וריבויין המתמיה של חנויות למכשירי שמיעה, גם לא לומדים כאן בימי רביעי.

הילדה שלי הולכת לבית הספר בשני, שלישי ובחמישי ושישי. אחת לשבועיים בית הספר פתוח בשבת, אבל נותר כמעט ריק מתלמידים. זה בטח מאוורר מאוד, ללמד בכל פעם רק יומיים ברציפות, אבל מבחינה תעסוקתית, לכל מי שאיננו מורה, זה לא פשוט. יש כאן מועדונית איכותית למי שרוצה, אבל אנחנו החלטנו להסתגל בהדרגה.

וכך מדי יום רביעי, במקום לעבוד וללמוד, יש לי ולה יום כיף. זה מאתגר כהוגן את חשבון הבנק שלנו, אבל ממילא טעמי חסכנות הם לא אלה שהביאונו עד הלום. ימי רביעי האלה ממסדים את חלומה הרטוב של כל אם לשניים או יותר: לבלות זמן איכות ובכמות, רק עם אחד הילדים.

יום של חופש גדול

ברגע שהסכמתי לוותר על כל יומרה לעבודה או לסידורים בזמן הפנוי לכאורה, הפכו הימים האלה להיות חופש גדול, רק בקטנה. ורק בפריז. ומה שאני אוהבת בפריז לילדים, זה מה שהרבה אחרים שונאים: יש כאן מעט מאוד פעילויות שמתאימות באופן רשמי לילדים. בעוד בישראל העולל הקטן, משלב היותו עובר, הופך להיות סלב הבית, כאן הילדים נתפסים כאנשים קטנים שחדרו לעולם המבוגרים ומתבקשים לא להפריע בבקשה.

נכון, יש כאן את סיטה דז אנפן המצוין (ראו בהרחבה), וז'רדן דה אקלימטסיון וקרוסלות בכל פינה. אבל ג'ימבורי, למשל, יש רק מחוץ לעיר. שמעתי על איזה בית קפה ברובע התשיעי שלא מכרכם פניו למראה תינוקות, וכן, רוב האמהות הישראליות כאן מפנטזות על פתיחת סניף תואם דיאדה. אבל אני, למען האמת, משתעממת עד מוות מוחי בכל המשחקיות למיניהן וגני שעשועים ממיטים עלי שילוב מוזר של עייפות וחרדה. ויש לי, למרבה המזל, ילדה שמוכנה ללכת למוזיאונים. וגם קניות היא אוהבת. והכי הכי בתי קפה. שלושתם יחד סוגרים לנו בניחותא עוד יום רביעי של תענוגות.

כל יום מוזיאון

יש בעיר הזאת בערך מאתיים מוזיאונים, ככה שאנחנו יכולות במשך ארבע שנים ללכת מדי יום רביעי למוזיאון אחר בלי לחזור על עצמנו. וכולם דווקא ידידותיים לילדים: עגלת ילדים אמנם מכבידה במטרו, אבל במוזיאונים נותנת לך אישור לדלג על כל התור והכניסה לילדים חופשית.

בפומפידו פשוט ליהנות עם ילדים. ילדים יכולים להתייחס בקלות לעבודות המודרניות, וכמובן עוזרות גם הבריכה המפורסמת עם המזרקות הקומיקסיות וגלריית הילדים המצוינת בקומת הקרקע. אבל המדרגות הנעות האינסופיות הן שלוקחות בהליכה כל אטרקציה.

במוזה ד'אורסיי היפהפה קל להתפעל מהשעון הענק והעתיק, לתהות על מנהגי אחרי-המקלחת של האובייקטים של דגא ולחקות את פסלי הנערות שלו, שמצליחים לעמוד על רגל אחת, מבלי לאבד את שיווי המשקל. גם בקומת הקרקע יש פסלים שכיף לרדת לפשרם, כמו זה של פאן, ההוא עם החליל והקרניים, עם הדובונים שמלקקים חלת דבש, שמזכיר מספיק את כריסטופר רובין בשביל להוכיח לילדה שהאוצר כאן מבין משהו בתרבות.

אדם חולף על פני עבודה של אנסלם קיפר (צילום: כנרת רוזנבלום) 

הלובר: האתגר הגדול

אבל האתגר הגדול הוא הלובר, בשל גודלו הבלתי אפשרי ועומס הקלאסיקות. וגם השקט הנדרש שם הוא אחר, שקט של ספריות כבדות ראש. חילקנו קצת מהווינואז ליונים בקור קארה, החצר הרבועה שלפני הלובר (מסקנה: העדפה ברורה לבגט בלי שוקולד). הפריזאית הקטנה בהתהוות כבר מרשה לעצמה לתפוס צד בוויכוח שהסעיר כאן את העיר, והיא לגמרי בעד פירמידות הזכוכית.

בזמן שהיא אכלה בגט במזנון הלובר, ישבתי עם מפת המוזיאון, ותכננתי סיור הגיוני במידותיו, באזורים המעניינים יותר, כשהמטרה היא המונה ליזה, בעיקר כי הגיע הזמן. לא עזר לי. התפתיתי לעשרות הפוסטרים שמפרסמים את העבודה של אנסלם קיפר, האמן הראשון שמוצג בלובר בעודו בחיים. מישהו שם תכנן את המוזיאון כמו מנהל מכירות משוכלל של רשת מרכולים, שמעביר אותך את כל הסופר רק כדי לצרוך את החלב החיוני שלך. האטרקציה האופנתית של הלובר מוצגת בליבו של האגף המשמים ביותר שלו, בגרם מדרגות שמחבר בין העתיקות המצריות והמסופוטמיות באגף סאלי.

וזאת מלכודת מתוחכמת, שכן מדרגות הלובר, לפחות באגף הזה, הן פתלתלות ועקלקלות ומרובות מאוד, מה ששימח מאוד את הקטנה, כי הנה ג'ימבורי בתוך העיר, והרבה פחות שימח אותי, שהחלטתי בבוקרו של אותו יום בעד העגלה. ירדנו ועלינו והסתובבנו וחזרנו על עקבותינו, ולא היתה שום דרך לדעת, כי עם כל הכבוד לפרעונים, שאולי הקדימו את זמנם בכמה תחומים, אבל כל האריות שלהם, שומרי המלכים המתים, נראים בדיוק אותו דבר. הזאטוטה, מצידה, עשתה כיף חיים: מוזיאון, ספארי וג'ימבורי בכפיפה אחת, שלא לדבר על פתחי איוורור ברצפה שבידרו אותה ואת שערה א-לה מרילין מונרו בשעתה. עוד מומיה אחת ואבדנו, ואז הגענו למעבר של אנסלם קיפר.

לא רע בכלל. הוא אולי האמן היחידי שמוצג בעודו בחייו בלובר, אבל החמניות שלו מתות מאוד. מוות מוצק ומטריד. והנה החכמה שאיננה רק שיווקית, אלא גם אוצרותית. העבודות של קיפר היו משתלבות היטב בין עבודות בנות זמננו. אבל בגומחות היפהפיות שזכה להן קיפר, בהקשר הפרעוני-מסופוטמי, ובתוך הארכיטקטורה הפריזאית המרשימה של המוזיאון, הן קיבלו נופך מודרני ועם זאת אל-זמני; המוות רלוונטי תמיד. והיו שם גם מרצפות בשחור לבן שאפשרו לילדה לשחק עם עצמה קלאס.

מאז היא הספיקה להיות גם במוזיאון ההיסטוריה והטבע, ובתערוכת העיצוב בגרנד פאלה, ובסיטה דז אנפנטס עוד איזה מיליון פעם, אבל את הרושם החזק ביותר הותירה עליה החנות של רנו בשאנז אליזה, שמציעה תוכן שיווקי ארוז היטב לילדים. אלא שאם כבר מדברים על אפקטיביות, סרקוזי לא מותיר את ימי רביעי המושחתים על כנם, ובבתי הספר בקרוב תבוטל השבת פעם בשבועיים ובמקומה ילמדו כל יום רביעי חצי יום. יאללה, מוכרחים להזדרז עם המוזיאונים. נשארו לנו רק עוד 192.