השמאל כבר אמר לכם

לקראת פרסום הדו"ח המלא של ועדת וינוגרד, ישראל כמרקחה. הציבור, נבחריו וכלי-התקשורת עוסקים בכל ההיבטים האפשריים של המלחמה, תוצאותיה והשלכותיה. כמעט. מהדיון נפקדת סקירת השפעתם של ארגונים ופעילים בשמאל הישראלי על מהלך המלחמה.

"על מה הוא מדבר"?! תשאל את עצמה הקוראת הסבירה, ובצדק: כבכל מהלך מדיני או צבאי משמעותי ב-25 השנים האחרונות, גם בלחימה בלבנון, הוצבו עמדות ה-"שמאל הרדיקלי" בשולי השיח הציבורי, כתמוהות, או, גרוע יותר, כמשתייכות לְ"מחנה האויב"'.

לכל אורך המלחמה הפגינו פעילי שמאל ישראלים נגד קיומה, כפועל יוצא של כשליה המרכזיים: היציאה הנמהרת לקרב, היעדר מטרות מוגדרות וחוסר-סבירות המטרות המוצהרות והמִשתנות, הפצצות האוכלוסייה בלבנון, והיעדר אחריות המדינה למתרחש בתוך ישראל.

התקשורת הישראלית המרכזית, שגיבתה את המאמץ המלחמתי, התעלמה מההפגנות. העוברים והשבים הרגילו את המפגינים בנאצות – "גיס חמישי", "משתפי-פעולה", וכיוצא באלה.

ההתלכדות ההמונית בתגובה לגיוס הצבא מוכרת ומובנת. בחברה ששולחת את כל בנותיה ובניה למלחמות באופן תדיר, מתגברת התופעה האוניברסלית הזאת, ועמה גובר הזעם כלפי כל מי שמערער על הקו הרשמי, על היציאה לקרב. אולם, הדמוקרטיה גוועת ללא דיון וביקורת – גם, ובייחוד בשעות קשות.

תפקידם של ראשי המדינה ומפקדי הצבא הוא לבחון את המציאות בקפידה, ולפעול בתבונה וללא שיקולים זרים; אחריותנו, האזרחים, היא לבחון את שיקול-דעתם בקפידה לא פחותה, ולערער עליו כשהוא גרוע, ובוודאי כשנדמה שיגרור סיכון מיותר של חיי-אדם.

נהוג לטעון כי לגיטימי לבקר אחרי שוך הקרבות, אך לא תחת אש. ערב ההחלטה על היציאה למבצע האחרון, הפגינו כמה מאות אנשי שמאל במחאה על המלחמה ועל חוסר-התוחלת בצעד הצבאי שבפתח. כרגיל, הם זכו לקיתונות של זעם ובוז. אולם, חלק מהביקורת שהשמיעו אז, נישאת מאז סיום המלחמה כמעט על כל לשון. המתקפה הציבורית והתקשורתית המתנהלת כיום סביב "60 השעות האחרונות למלחמה" מערערת על הפופולריות של התביעה ל"שקט, יורים!".

מדובר בתבנית מוּכּרת. מוֹדעוֹת והצהרות של אנשי שמאל מאז מלחמת ששת הימים הזהירו מפני האלימות ההדדית ואובדן הדרך שיביא המשך הכיבוש. החתומים עליהן כונו "בוגדים". בהמשך, נכלא אייבי נתן כי פעל בניגוד לחוק שבא לעצור את מפגשיהם של אנשי שמאל ישראלים עם נציגי אש"ף. כמה שנים אחר-כך, טענו בשמאל הישראלי נגד חוסר-הסימטריה בהסכמי אוסלו, והזהירו מפני התסכול וההתנגדות לדרך המשא-ומתן הגדלים בציבור הפלסטיני נוכח המשך גזל אדמותיו, הקמת ההתנחלויות והבנייה בהן. הם לא זכו להתייחסות.

גם לפני ביצוע ההתנתקות התריעו בשמאל מפני איוולת החד-צדדיות, הפגיעה הפוליטית בפלסטינים המצדדים במשא-ומתן עם ישראל, הזיהוי השקרי בין גדרות לביטחון, וחוסר-הסיכוי לשקט בעזה נצורה ותוך המשך הכיבוש בגדה המערבית. אולם, הוויכוחים הרוֹוחים על "כשלון ההתנתקות" כמעט לא עוסקים בכך.

יש הסבורים שמדובר כמעט בריפלקס. שאנשי השמאל לא יתמכו לעולם בהפעלת כוח, וכמו שעון עומד, גם הם צודקים לפעמים. צריך להודות – אכן, דרך השמאל מחויבת לחפש כל חלופה אפשרית לאלימות, ותמיד תשלול שימוש באלימות למטרות עמומות או לא סבירות; כפי שמתברר, הממהרים להילחם ייצאו נשכרים מהרהור נוסף. יש בשמאל רבים שיתכחשו אף לכורח להשתמש באלימות בכלל; גם כאן הוויכוח חיוני: בשל עוצמתו, הצדדים לו זוכים בהזדמנות לבחון את זהותם המוסרית, את מניעיהם ומטרותיהם.

אולם, בזמן הווה נוח הרבה יותר לעסוק רק באחריות הצד השני למתרחש. אין בכתוב כאן כדי להפחית מקיום אחריות כזו, להכשיר איזושהי אלימות נגד אזרחים ישראלים, ואפילו לא לטעון שיש שמאל' אחד, או שבשמאל לא טועים. להיפך. אך כשנמשיך לעסוק בדו"ח וינוגרד, מן הראוי שנקדיש מחשבה ומרחב תקשורתי לדרכם של מי שמעזים להזהיר מפני טעויות גורליות בזמן אמת.

אנשי השמאל הישראלי אינם מרכיבים תנועה של "בוגדים", אלא תנועה אמיצה, ופטריוטית – מחויבת לכל מי שגורלו קשור בגורלה; תנועה שמנסה להחליף את האינסטינקט הכוחני של ישראל בהתנהלות מאוזנת יותר, המתבססת על ייחוס חשיבות רבה גם ל"צד השני" באשר הוא.

כשנעבור לעסוק בעתיד, חשוב שנזכור כי דרך הכוח מוצתה, והשיגה תוצאות שליליות. מבצע קרקעי בעזה? שלילת אזרחות? תקיפה באיראן? הפרטה פרועה של שירותים ציבוריים? כדאי לבחון היטב את התשובות שנמצאות משמאל לקונצנזוס.

נעם הופשטטר, דוקטורנט בחוג למדע-המדינה באוניברסיטה העברית