במקרה תאונה: כמה לנכות מערך מכונית חדשה?
בית המשפט חייב את חברת הביטוח הראל לפצות מבוטח שמכוניתו החדשה ניזוקה בתאונה, במחיר רכב חדש. השופטת: ניכוי של 5% מערך מכונית בת שלושה חודשים, אינו בבחינת תורה מסיני, ו"יש להתייחס לכל כלי רכב בהתאם לנסיבותיו".
ראובן סרוסי, שזה לא מכבר פרש לגימלאות, החליט סוף סוף שגם לו מגיע להתפנק. הוא נטל חלק מכספי הפנסיה שלו, והחליט לרכוש לעצמו מכונית סובארו אימפרזה חדשה, תמורתה שילם 114 אלף שקל.
לרוע מזלו, הוא לא הספיק ליהנות מהמכונית החדשה זמן רב. שבוע בלבד לאחר שקיבל את האימפרזה ולאחר שזו עשתה רק 400 ק"מ, נפגעה המכונית בתאונה שנגרמה באשמתו של נהג ברכב אחר. ולמרבה הצער, הנזק שנגרם לסובארו של ראובן הגיע ל-48% מערכה.
ראובן ביקש מחברת הביטוח לא לתקן את המכונית, אלא לקבל פיצוי בשווי המלא של הרכב החדש. הוא טען כי מדובר בתאונה שלא נגרמה באשמתו ולא בגלל מחדל שלו. הוא ביקש גם לרכוש בתמורה שיקבל מכונית חדשה. לפי הנוסחה שלו, צריכה חברת הביטוח לשלם לו את ההפרש שבין מכירת שרידי הרכב לבין ערכו כחדש, כלומר לכסות "כאילו" את עלות התיקון וירידת הערך שלאחר התאונה - כך שהוא יקבל את מלוא ערך המכונית.
_wa.jpg)
"העקרון בבסיס הפיצוי - יש לפצות את הניזוק כגובה הנזק שנגרם לו"
אבל חברת הביטוח הראל, בה היה מבוטח, חשבה אחרת. היא פיצתה אותו בסכום מופחת, הן לעניין גובה הנזק שאירע בפועל לרכב, והן בירידת הערך. ראובן לא הסכים לקביעה, ופנה לבית המשפט לתביעות קטנות ברמלה.
הראל טענה בפני בית המשפט כי הנזק שנקבע על-ידי השמאי מטעם התובע, גבוה מהנזק שאירע בפועל לפי הערכת הנזק של השמאי מטעמה. עוד טענה, כי השרידים נמכרו בסכום מופחת וכי שכרו של השמאי מופקע. אלא שהשופטת אסתרנחליאלי חיאט סברה כי הצדק דווקא עם התובע.
"העקרון בבסיס הפיצוי, הוא כי על המבטחת לפצות את הניזוק כגובה הנזק שנגרם לו, קרי להחזיר המצב לקדמותו באופן שמצב הניזוק לאחר התאונה יהיה זהה למצבו עובר לתאונה.
"אם הנזק שנגרם לרכב של הניזוק לא גבוה, הרי על חברת הביטוח לשלם את דמי התיקון; אם יש ירידת ערך עליה לפצות את הניזוק גם בגובה ירידת ערך (בניכוי ההשתתפות העצמית). כאשר הנזק שנגרם לרכב הוא גבוה והוא מוכרז כ'אובדן מוחלט', על חברת הביטוח לשלם לניזוק את מלוא ערך הרכב, בניכוי ערך השרידים ומבלי לנכות את דמי ההשתתפות העצמית.
"בענייננו", מוסיפה ואומרת השופטת, "הנזק ברכב לא עלה כדי אובדן מוחלט. אך עקב הפגיעה החמורה והיקף הנזק (48%, ב.ב), ובגלל שהרכב היה רק ימים ספורים 'על הכביש', ביקש התובע לפצותו כאילו מדובר באובדן מוחלט, קרי שיכירו בנזק לרכב כ'אובדן להלכה'.
"גם אם נציג המבטחת סבר כי ראוי היה שהתובע יתקן את רכבו - אינני סבורה כמותו", מסכמת השופטת.
לדבריה, אין להתייחס לרכב שהיה חדש לגמרי, כאל רכב שיש לנכות מערכו בצורה קטגורית 5% (כפי שמופיע במחירון הרכב של לוי יצחק לגבי רכב שנמצא על הכביש עד שלושה חודשים). "בהחלט נראה לי סביר כי לשמאי שיקול דעת בהתאם לנסיבות של הרכב; בוודאי אין דינו של רכב שנמצא על הכביש ימים ספורים, כדינו של רכב שהשתמשו בו כבר כמעט שלושה חודשים, וסביר בעיני שההפחתה תהיה מדורגת ובהתאם לנסיבות", קובעת השופטת.
השופטת קיבלה את הערכת השמאי מטעמו של התובע לגבי גובה הנזק שנגרם לרכב, מאחר שחברת הביטוח לא הצליחה לסתור הערכה זו, כמו גם את הערכתו לגבי ירידת הערך שנגרמה לרכב בן שבוע בלבד, שעבר רק 400 ק"מ עד למועד התאונה.
"אין חובה לייחס הפחתת ערך זהה לכל כלי הרכב הנמצאים על הכביש 'עד שלושה חודשים', אלא כפי שהבהרתי לעיל - יש להתייחס לכל כלי רכב בהתאם לנסיבותיו, ואני מקבלת את קביעות השמאי מטעם התובע, קביעות שכאמור לא נסתרו", ציינה השופטת.
גם לעניין ערך השרידים, לא קיבלה השופטת את טיעונה של חברת הביטוח שהתמורה שנתקבלה נמוכה מדי שכן הרכב הועבר למגרש מכוניות, בדרך שבה נוהגות חברות הביטוח לפעול.
בסופו של יום הראל חויבה לפצות את המבוטח כך שסך כל הפיצוי שיקבל, כולל ממכירת השרידים, יגיע לערך המלא של מכונית חדשה - היינו 114 אלף שקל. לפי החישוב, צריכה הייתה חברת הביטוח לפצות את סרוסי בסכום נוסף של 19,030 שקל, אלא שסכום זה גבוה מסמכות בית המשפט ולכן קיבל סרוסי רק 17,800 שקל - מלבד הוצאות משפט והוצאות השמאי בסכום כולל של 1,000 שקל נוספים.
_A.jpg)
