יאללה, תמותו כבר

שמעו, מפיץ שקורא לסרט שלו "מתים על החיים" בעצם אומר לכם "יודעים מה, אל תבואו לסרט הזה. אין לי כוח לשבת להגות שם נורמלי, אני זורק את השם הראשון שקופץ לי לראש, נשמע קצת כמו 'מת לחיות' או 'מת על החיים', ששניהם היו סרטים יותר טובים, ונראה לי שזה שם מתאים לסרט שכזה שבמילא יעניין אולי רק את בני ה־65 ומעלה, ולהם בטח לא אכפת מהשמות בעברית כי הם לא פיינשמקרים מפונקים כמו הקהל הצעיר הזה עם האינטרנט שלו". ויודעים מה עצוב? ש"מתים על החיים" ("The Bucket List" במקור) יותר גרוע מהשם שלו בעברית. ככה שמה אכפת לי מהתרגום, אם הוא מרתיע צופים מהסרט הרי שהוא עושה איתם חסד.

ההופעות הכי מבאסות. ניקולסון ופרימן ב"מתים על החיים"

בסרט, מורגן פרימן וג'ק ניקולסון - האחד הוא מוסכניק חם לב, השני מולטי־מיליונר קר לב- נפגשים באותו חדר במחלקה האונקולוגית. ואחרי הקדמה ארוכה-ארוכה-ארוכה הם יוצאים יחד למסע הרפתקאות מסביב לעולם, שבמהלכו הם אמורים להבין שחייבים לחיות את החיים עד תומם, כאילו כל יום הוא האחרון שלך, לנגוס בתפוח העסיסי של החיים. זה כמובן מאוד מועיל אם אתם מולטי־מיליונרים עם מטוס פרטי כדי להגשים את החזון הזה. וכך, הסרט הזה אמור להיות מעין שיעור ב"תפוס את היום", מעין "יום שלישי עם מוריי", אבל עם שני שחקנים זוכי אוסקר בתפקידים הראשיים בשתיים מההופעות הכי מבאסות שלהם.

אבל הטרגדיה האמיתית בסרט היא, פעם נוספת, הקריירה של רוב ריינר. האיש שהנפיק בזה אחר זה את "ספיינל טאפ", "רומן על בטוח", "אני והחבר'ה", "הנסיכה הקסומה", "מיזרי", "כשהארי פגש את סאלי", "בחורים טובים" ו"הנשיא מאוהב", חוגג בימים אלה 12 שנה של חרא. האם ריינר, שהצליח להניח את ידיו בעבר על תסריטים מופתיים, איבד את כושר השיפוט שלו? או שבבורסת החיים איש כבר לא טורח לשלוח לו את התסריטים הטובים באמת, והוא נותר עם המיטב של ערימת הזבל. כך או כך, אני מקווה שבימיו האחרונים של ריינר עלי אדמות, הוא יעשה עם עצמו דברים יותר משמעותיים מאשר סרט כמו "מת על החיים". שישחק עם הנכדים למשל. 

• ביקורות קולנוע נוספות של יאיר רוה תוכלו למצוא במדור סינמסקופ בגיליון החדש של פנאי פלוס