תסמונת אל"מ
באיזה שהוא מקום באזור האלוף משנה - הם מאבדים את האמת הפשוטה, ההיגיון ואומץ הלב, מתחילים ליישר קו ומספקים את הסחורה הנדרשת לפוליטיקאים. אבי רט סבור שיש לנו קצינים זוטרים גדולים, וגנרלים בכירים קטנים. פרשת משפטים עוסקת בלקיחת אחריות, אבל לאן היא נעלמה בהתנתקות, עמונה ומלחמת לבנון?
אחרי שני המשפטים הראשונים כבר הבנתי את הפרינציפ. כיביתי את הרדיו, וחזרתי לעיסוקיי. מכבסת המילים ממשיכה לעבוד. את אותה האשמה שהוטלה על הצבא - שחשש להיכנס לפעולות צבאיות בגלל עניין ההתמודדות עם הנפגעים והמחיר, אפשר להטיל על הוועדה עצמה. גם היא חששה להיכנס לקרב של ממש מחשש לנפגעים, ותחת זאת בחרה לתמרן תמרוני סרק, לכבס ניסוחים, לצאת ידי חובת כולם, ולאפשר לכוחותינו הפוליטיים לשוב בשלום לבסיסם.
בעוד הוועדה המכובדת הטילה את מרכז כובד האשמה והאחריות על הצבא ובכך הסירה את הריחיים מצווארם של הפוליטיקאים, אני רוצה לעשות בדיוק את הפעולה ההפוכה.
יש לנו צבא מדהים. אחלה של צבא. הרי מה זה ה'צבא'? זה לא גוף וירטואלי. זה אני ואתה. והילדים שלי ושלך. והשכנים שלי ושלך. והאחיינים ובני הדודים שלי ושלך. זה הצבא שלנו. סדיר ומילואים. זה הסטודנטים והמוסכניקים, החקלאים והמתנחלים, התל אביבים והבת-ימים, העולים והותיקים - זה הצבא שלנו. אותם החבר'ה שרואים אותם באוניברסיטאות, במועדונים,בישיבות, על הטרקטורים, בואדיות וב"טרקים", הם הצבא שלנו.
והם חבר'ה נפלאים. אנחנו מכירים אותם. אחלה חבר'ה.
יש לנו קצינים מדהימים. מפ"ים וסמ"פים, מג"דים וסמג"דים, רספי"ם ושאר בעלי דרגות ותפקידים - שבאמת עושים לילות כימים וימים כלילות - למען החבר'ה, למען הפלוגה, למען המדינה. חבר'ה שבאים, עושים את העבודה, לא מקטרים, נותנים כתף למה שצריך - וחוזרים הביתה.
יש לנו קצינים מקצועיים ורגישים, שנוסעים לבקר חיילים בודדים על חשבון החופשה שלהם. שאוספים כסף או מצרכים לחיילים נזקקים גם מהכיס שלהם. שאצלם הביטוי 'אחי' הוא לא רק סלנג, אלא תחושה של ממש.
יש לנו צבא שיש בו רעות אמיתית, ולא רק בשיר. יש לנו צבא של אנשים מסורים, המבלים ימים ושבועות מחוץ לבית, רחוק מהאישה והילדים. מאמינים במשימה. מאמינים במדינה. מאמינים ומסורים לשליחות שלהם. מוכנים לשלם כל מחיר.
יש לנו צבא מדהים. וכל אחד מאיתנו ששירת בצבא, ולא משנה מתי ואיפה - יודע את זה. שמתחת לחיספוס והברדק, יש על מי לסמוך.
יש לנו צבא טוב....עד דרגת אלוף משנה בערך...כשהייתי בצבא נהגו לומר שעד תפקיד אלוף משנה זה כישורים, ומאלוף משנה וצפונה זה כבר קשרים.
המשפט הזה מתמצת את כל ועדת וינוגרד.
קו השבר
השדרה של הקצונה הזוטרה והבינונית של הצבא, עד דרגות סגן אלוף ואלוף משנה היא מצוינת. איפה שהוא בדרך מאלוף משנה צפונה - מתחיל השבר שלנו. אנחנו מתחילים לקבל יותר פוליטיקאים ופחות קצינים. יותר כסתחני"קים ופחות אמיצים. מיפוי מקבלי הצל"שים של המלחמה האחרונה יעיד על כך כאלף עדים. נמצא שם סגנים ורבי סרנים, וכמעט לא מעבר לזה.באיזה שהוא מקום באזור האלוף-משנה, הם מתחילים לדבר אחרת. כמו פוליטיקאים ולא כמו גנרלים. מתחילים לפזול לתקשורת, למטכ"ל מתחילים לדבר מעורפל - לצאת ידי חובת כל הדעות, מתחילים לכבס מילים, להישמע עמומים אך גם אינטליגנטים, מתחילים לפרשן כאילו היו מרצים באקדמיה או עיתונאים ולא קצינים בכירים.
באיזה שהוא מקום באזור האלוף משנה - הם מאבדים את האמת הפשוטה ואת ההיגיון הצרוף את שיקול הדעת ואת אומץ הלב הצבאי והמקצועי. מתחילים ליישר קו. מספקים את הסחורה הנדרשת לפוליטיקאים כדי לתת להם רוח גבית, שהרי מי יודע אם עוד שנה –שנתיים בסבב המינויים הבא או לאחר השיחרור לא נזדקק להם ולא נחלוק איתם ביחד את אותה מפלגה שלא לומר אותה ממשלה.
יש לנו קצינים זוטרים גדולים, וגנרלים בכירים קטנים. היו הרבה אנשים חכמים במטכ"ל - אבל לא אמיצים. לאף אחד לא היה אומץ לקום לפני עקירת גוש קטיף ולהגיד לאריק שרון או לדן חלוץ את האמת - שכל ההתנתקות הזו היא שקר והונאה. לאף אחד לא היה אומץ לקום אחרי עמונה ולהגיד – טעינו. לאף אחד לא היה אומץ לדפוק על שולחן במלחמת לבנון - לפניה,תוך כדי, ואחריה - ולומר אמת, ביושר, באומץ - וגם תוך נכונות לשלם מחיר, או אפילו לשים את הדרגות על השולחן. בעיניי הקטנות - זה שכל עקירת גוש קטיף, שהיום כולם מבינים עד כמה היא הייתה טעות טראגית, שהתפרשה כחולשה ונתנה רוח גבית עזה מאד ללוחמי החיזבאללה בלבנון שנה אחרי - זה שכל זה עבר בלי שקצין בכיר אחד במטכ"ל שם את הדרגות על השולחן, כמו אלי גבע במלחמת שלום הגליל, ואמר - 'עד כאן', זו תעודת עניות למטכ"ל מסואב, שבע, מטייח, חסר מעוף, וחולה בפוליטיזציה ובכסתחי"ות מדאיגה.
פרשת משפטים עוסקת ביחס לחלש ולכואב, לניזוק ולמזיק, לדיין ולדין הצדק, ליושר ולמוסר היהודי. כותרת הכל היא - לקיחת אחריות. לקיחת אחריות היא היסוד לכל דיני נזיקין, לקיומה של חברה, ולאיתנותו של עם. ללא לקיחת אחריות באומץ ועם נכונות לשלם מחיר - אין דין ואין דיין, וגם אלף ועדות חקירה עם הניסוחים הכי אינטליגנטיים ומתוחכמים לא יצליחו לרומם עם ולהעצים גאוות יחידה.
כל הכבוד לצה"ל שלנו, של כולנו. צה"ל המסור, האהוב, הטוב, המקצוען, הישראלי כל כך. וההיפך מכבוד לכל אלו חסרי הרקע, הניסיון וההבנה, שמינו שרים בלי שום כישורים, שקיבלו החלטות בלי שום ניסיון, ושהמילה 'כישלון' על כל הטיותיה שזורה כחוט השני כמעט בכל שורה שניה בדו"ח. הם אלו ששלחו את הצבא הנפלא הזה למציאות מבולבלת ובלתי אפשרית.
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
אבי רט
צילום: ישראל ברדוגו
ועדת וינוגרד
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
