שובו של המודחק

הכרתי אותו בצבא, בימים הרחוקים של חורף 1980.שירתי אז כפקיד במשרד מילואים, חייל סדיר אבוד בבסיס חיל-האוויר בחצור. לא הרבה זכרתי מן הנסיעות לשם. פרדסים מוארים באור העז של שעות הבוקר הראשונות. ריח הדרים, וגעגועים צורבים לגופה של עינת, שמעולם לא זכיתי בו.

אהבתי אותה בקיץ האחרון שלפני הגיוס, אבל היא חמקה מחיזורי, ובנסיעות הראשונות שלי לבסיס הדרומי עוד אספתי דברים שכבר ויתרתי עליהם, והזמן עבר עלי בהרהורים נוגים עליה. דמיינתי את חדרה במושב שלצד הכביש העמוס המוביל לאשדוד.

עכשיו, אחרי יותר מעשרים שנה, לא ברור לי כיצד גם היא מתגנבת לכאן, אל הסיפור על אבי רזי, שהיה אז קצין שלישות בחיל-האוויר, והתאדה מחיי עד לפגישתנו הערב בבית-קפה בגן-העיר. הוא החזיר אותי בבת-אחת אל הדרכים הדרומיות הללו, והנה אני עוצר טרמפים בכביש גהה, אוחז בידי ספר שימנע ממני לבטל בנמנום קהה את הנסיעה בת השעה אל משרד המילואים המרופט, מול המרפאה בכנף ארבע.

מוזר לגלות איך בהרף של זיכרון עמום הופכים כל המקומות הללו לאיי אהבהבים, והבניינים ששכבות הסיד הלבן תומכות בהם נקשרים לאהבות עלומים, שלאו דווקא מתנשפות בחדווה. יסלח לי אבי רזי על ההתפייטות, כי אחרי הדברים שסיפר לי באמת אין זמן לפיוטים, ובכל-זאת, לפני שאסכים להצעתו, או לפחות אשקול אותה, עלי לנסות להיזכר איך נולד החוב הזה, שעליו דיבר אתי לפני שעה קלה, ומה לעזאזל נותר בלתי-פתור ביני לבין השליש הנמרץ, שבינתיים הקריח ושמן, וזה עתה טען באוזני בלהט נוגע ללב, שהוא ולא אחר הציל אותי מן הכלא הצבאי. לי, אני מודה, יש זיכרונות אחרים.

רזי התקשר אלי לעבודה, למרכז לכתיבת תוכניות לימודים בתחום המדע, ואמר שבמקרה ראה אותי עומד מתחת לבניין העירייה בקרבת האנדרטה של רבין, בחברת אשה צעירה בעלת שיער קצר, שנשאה בזרועותיה תינוק. הוא מצא אותי במדריך הטלפון וקיבל בביתי את מספר הטלפון שלי בעבודה, שכן הוא לא אדם שיפלוש לחיי הפרטיים. אבל אני היחיד שיכול לעזור לו. אנחנו חייבים להיפגש, אמר, זה עניין גורלי. כבר בשיחת הטלפון הראשונה הזאת ציין את ידידותנו בתקופת השירות הצבאי שלנו, ידידות אשר מבחינתי מעולם לא התקיימה. הסכמתי בפיזור-דעת למועד ולמקום שהציע, בעוד חמישה ימים בגן-העיר בתל-אביב, ועכשיו, אחרי ששמעתי מה בפיו, הגיעה השעה לשחזר מה אירע שם מבחינתי.

לא מיהרתי איפוא לחזור הביתה אחרי שנפרדתי ממנו. הלכתי לאטי, וניסיתי לבדוק עם עצמי מה תרם לסיפור הזה דמיונו הנואש של רזי, ומה זוכרים הזיכרונות שלי-עצמי. בבית מחכות לי יעל והילדה, והן אינן החברה המתאימה לחיטוט בזיכרונות שהוא העיר בי.

הדרך הפתלתולה, שהביאה אותי בסופו של דבר לבסיס מוקף הפרדסים, הסתמנה כבר עם צווי-הגיוס הראשונים. ישבתי מול החיילת המאבחנת בחדר ירוק. שולחן צבאי דהוי חצץ בינינו, והיא, אחרי שמילאה את פרטי האישיים, שאלה אותי בקול עייף: "תחביבים?"

"כדורסל וקולנוע. אפילו עשיתי סרט קצר, בחוג 'קולנוע לנוער', על שתי לסביות שחיות בגליל, ועל משורר שמתאהב בהן, אבל הן לא רוצות אותו, ואז הוא מנסה להתא"...

"תשמע, הצבא לא מתעניין בעלילות של הסרטים שלך. אתה משתמש בסמים?" "לא".

"איפה אתה לומד?"

"במשלב, ליד כיכר המדינה", עניתי במהירות ובקול נמרץ, בניסיון לשפר בתגובתי הערנית את תדמיתו של בית-הספר האקסטרני. אבל המאבחנת הודיעה בפנים מפוכחות: "אני יודעת בדיוק את ההבדל בין משלב לכיכר המדינה. אני רושמת שיש לך שתים-עשרה שנות לימוד. לא בגרות. רק שתים-עשרה שנות לימוד. אני מקווה שעד לגיוס תגמור את כל הבגרויות, ואז נשנה לך את הרישום, אתה מבין?"

מוזרה החיילת הזאת, הירהרתי, פניה פני נערה תמה, ונימת הדיבור שלה כשל קצין בסרטי המלחמה הישנים שאבא שלי אוהב לראות בטלוויזיה. החלטתי להשיב על שאלותיה הישירות בכנות. "איפה היית רוצה לשרת?" היא שאלה וחיוך מוזר ומעצבן עלה על פניה. לא הצלחתי להבין את מהותו. אולי הוא לעגני, אולי יגע. "הייתי רוצה לשרת ב'במחנה' או בגלי צה"ל, או ביחידה שעושה סרטים, אם יש דבר כזה אצלכם בצבא".

היא הופתעה, ואחרי שתיקה קצרה אמרה לאט, והפרידה בין מלה למלה כדי להבטיח שאפנים את משמעות דבריה: "בחורים כמוך, כאלה שמגיעים לצבא מאקסטרני, לא משובצים ליחידות האלה". היא נעצה בי עיניים כחולות עצבניות, "צה"ל לא אוהב בתי-ספר אקסטרניים". "ואת", קטעתי את דבריה, החדר הירוק והיהירות שהתלוותה לקולה העיקו עלי, "איפה את למדת?" "בשמעון בן צבי", אמרה בגאווה, כאילו די בעצם השם הזה להסיר כל ספק. "זה, כמו שאתה יודע, תיכון מאוד לא אקסטרני, הוא בגבעתיים, אם לא אכפת לך". היא חזרה והעיפה מבט בטופס המונח לפניה. "אני רואה שאתה רמת-גני, מאזור קסם, לא רחוק מכפר המכבייה. אם ככה, אני לא צריכה להסביר לך מה ההבדל בין משלב לשמעון בן צבי".

איבדתי עניין בהמשך ההתנצחות איתה והחלטתי להסגיר את הפרט המכריע, שיסדוק את ההתנשאות שלה. רציתי לראות איך משתנה הבעתה בבת-אחת לנוכח ההפתעה שתהלום בה, וכמי ששולף תכשיט עתיק ונדיר ממקום סתר אמרתי בקול צלול ובוטח: "יש לי אפילפסיה, זאת אומרת, היתה לי עד לא מזמן. מגיל שתים-עשרה עד גיל שש-עשרה. אולי עוד יש לי, מי יודע? אם אני נבהל או מתרגש, הכל יכול לקרות למוח שלי. תכתבי בדיוק את מה שאני אומר לך, תכתבי הכל, אני יכול לאיית לך את המלה, אם את רוצה". "אפילפסיה?" היא כמעט צעקה בבהלה וקולה נחבט בקירות הירוקים של החדר, "ממש אפילפסיה? עם כל העוויתות וההתעלפויות והקצף שיוצא מהפה?" "כן, כן, עם כל הדברים האלה שרואים בסרטים. שתי התקפות כבר היו לי, והרבה פגישות עם נוירולוגים. מפחיד, לא?" היא לא ידעה כיצד להתייחס לווידוי הפתאומי שלי, ועוד ניסתה לחזור לנימה עניינית ולהשיב את הסדר בינינו על כנו:

"יש לך אישורים לכל הבלגן הרפואי הזה?" "אני לא מסתובב בכיס עם תעודת אפילפט", הבהרתי לה.

ההתחכמות שלי לא שיעשעה אותה. היא התעשתה: "לצו שני תביא את כל האישורים. הרופאים והפסיכיאטר הצבאי יבדקו אותך ויראו מה צה"ל יכול לעשות עם המחלה שלך". לא ויתרתי.

העמדתי פנים רציניות: "תגידי, אז מה עם גלי צה"ל, 'במחנה', אולי ביטאון חיל-האוויר, או איזו יחידה שעושים בה סרטים? יש לי סיכוי להגיע לאחד המקומות האלה? אני יכול להיות האקסטרני האפילפטי הראשון שישרת שם, לא?" היא הביטה בי כאילו אני ממלמל דברי טירוף, והיתה בפיה רק המלצה קצרה: "אל תעשה צחוק מעצמך, ואל תשכח את האישורים בפעם הבאה שתגיע לכאן. פה, באבחון, אנחנו לא אוהבים שעובדים עלינו". האזהרה היתה ברורה, ואני לא שכחתי ולא צחקתי. הבאתי את כל האישורים, ולפיכך נקבע בחדר הירוק של בסיס קליטה ומיון, שאעשה טירונות של בעלי כושר לקוי - חודש ימים בסבסטיה באוויר הקר של דצמבר, בחברת פרחי נהגים ומי שעתידם צופן להם ייעוד של טבחים, אפסנאים, עובדי רס"ר ושי"ן-גימלים.

לא ידעתי מה מכל השפע הזה ייפול בחלקי, וחיכיתי בעצבנות לסוף הטירונות, לבשורה היכן אבלה את המרווח הלא-נחשב הזה של שמונה-עשרה-עשרים-ואחת. אותו מקף-מפריד בין שני המספרים השרירותיים הפך להיות המטרד העיקרי של חיי הצבאיים.

לבסוף שלחו אותי חכמי האבחון ל"טכני" של חיל-האוויר, לקורס אפסנאות. אני, איתי זר, שלא מצליח למצוא את מפתחות הבית, שלעתים שוכח את המשקפיים במקרר, אהיה אחראי על מחסן שלם של חלפי מטוסים קטנים וגדולים, שנועדו להנסיק מפציצים אל השמיים הריקים. זה היה בלתי מתקבל על הדעת. הדרך מכאן אל הטעות ואל הכלא הצבאי תהיה קצרה וכואבת.

הסתובבתי בין האוהלים ונשאתי תחת זרועי, לעינו של כל מ"כ, את 'תמול שלשום' של עגנון בכריכתו האדומה הבולטת, ותחת זרועי האחרת את 'שירה' של יונה וולך, שעל עטיפתו קטע מציור של גוסטב קלימט, אשר דומה שפרחים סוגרים בו מכל העברים על דמות של אשה. הלכתי לאטי. מן האוהלים שב ובקע קולו של בועז שרעבי שהשמיע הרדיו, "רק אותך אוהב הלילה, אין לי כלום מלבד מלים", ואני נעתי במסלול קבוע, בתקווה שהמדריכים ישגיחו בהתנהגות החריגה של המועמד לקורס האפסנאות הטכנית.

רק למחרת הבחינה אחת המדריכות בחייל העגום התועה בשבילים, שכן הפעם לא הסתפקתי בספרים. אוזניות של ווקמן נחו על ראשי, וכבר לא נזקקתי לקולותיהם של הטרנזיסטורים שבאו מן האוהלים האפורים, ההומים חיילים שממתינים לקורס. בועז שרעבי חדר ישירות לאוזני והרעיד את לבי, ורק ייחלתי שתזלוג הדמעה אשר תביא אותי אל הקב"ן, וכך אחלץ סוף-סוף משגרת החלפים האורבת לפתחי חלקים קטנים, ברגים, ווים, מברגים בכל-מיני גדלים, שעלי לדעת מה תכליתו של כל אחד ואחד מהם ולהכירו בשמו. ללכת מכאן. דרושות לכך דמעות ניגרות ויד נאחזת בחוזקה בספרים הללו, כאילו הם הצלתי היחידה. וגם מוזיקה באוזניים, שמעוררת בלב רצון לפסוע עד השער, לצאת את הבסיס, ולשבת בחדרי שבבית הורי ולהמתין לבואה של המשטרה הצבאית.

בהמלצת אותה מדריכה גואלת מיהר הקב"ן לקבל אותי לשיחה, ומיד שלח אותי אל הפסיכיאטר החילי. הלה שאל אותי לשמי ולשלומי, ותוך שהוא בוחן במבט נוקב את הבעת פני, קרא בקול מן הדו"ח של הקב"ן, כי אני, טוראי איתי זר, הלכתי שעות ארוכות ברחבי "הטכני" של חיל האוויר ובכיתי, ולעתים גם מילמלתי משפטים סתומים כמו, "אור אדום אתת כננת גבוהה, חרתי הנגזלת פוסעת עד השער ובחזרה".

אישרתי במנוד ראש שכך אכן עשיתי, ולפיכך קבע המומחה הצבאי לנפתולי הנפש, כי החייל איתי, מספר אישי 3311243 סובל מקשיי הסתגלות ניכרים למערכת הצבאית, ואי לכך יש להוריד לו עוד את הפרופיל, ולהציב אותו במקום שבו יוכל לעשות עבודות פקידות רגועות, שלא יחרידו את נפשו ולא יעוררו את האפילפסיה מתרדמתה. וכך נשלחתי אל רס"ר הבסיס של כנף ארבע.

הגעתי הביתה, ולא סיפרתי ליעל על פגישתי עם אבי רזי. שקעתי בכורסה הישנה, הניצבת מול הטלוויזיה בסלון, ובעוד תמי מייבבת בחדר השני, עצמתי עיניים והעמדתי פני מנמנם. ידעתי שיעל מביטה בי, אך חשתי שמוטב שלא אספר לה על זיכרונותי המקיצים.

אבי רזי דיבר על נטע, ועל הרס"ר ועוזריו הגרוזינים, ועל המרפאה שליד משרד המילואים. עלי להודות כי זכר בבהירות פרטים שבזיכרוני כבר דהו, לפחות עד לפגישה היום. פקחתי את עיני לשנייה, הגנבתי מבט לעבר של יעל, ושבתי ועצמתי אותן. ידעתי שלא זמן רב אצליח להסתיר מפני אשתי את ההתרגשות שעדיין מעורר בי שמה של נטע.

עשרים-ואחת שנה חלפו מיום שראיתיה לראשונה במרפאה בכנף ארבע. רס"ר הבסיס שלח אותי להתייצב אצל הקצינה לבריאות הנפש, ואני הגעתי לפקידת המרפאה, והושטתי לה את המעטפה עם התיק הרפואי שלי, שעליה כתבתי בעצמי, בכתב-יד גרוע, בניסיון נואש למנוע טעות חוזרת בשיבוץ: "איתי זר - פרופיל נפשי". "איתי זר", היא אמרה את שמי, והקול שלה היה נמוך, צרוד במקצת, ועיניה עיני איילה, חומות וגדולות. שבה את לבי באותו רגע הניגוד החד שבין קומתה הגבוהה, צמתה הארוכה, תנועותיה ההדורות, לבין המולת המרפאה שהתערבלה סביבה.

היא הביטה בי, הציצה שוב בשמי ובאבחון העצמי המוטבע על המעטפה, ושאלה: "טוראי איתי, אתה רוצה לפגוש את הקב"נית מיד, או שזה יכול לחכות עד שתדע איפה השליש יחליט להציב אותך?" הישרתי אליה מבט, והיא חייכה אלי משולחנה, בצדו האחר של דלפק המרפאה. "טוראי איתי", היא חזרה על הצירוף בעל הצליל המגוחך, והיה ברור שזה משעשע אותה, "זה מוזר שאתה בעצמך, בכתב-יד של ילד בכיתה של חינוך מיוחד, מודיע לכולם איזה מין פרופיל יש לך". לא עניתי. חיילות עגומות מבע המתינו להפניה. אחת מהן אחזה בבטנה ונאנחה. לידה ישב חייל שידו מגובסת, והגבס שלו היה מכוסה שרבוטים ושמות של חבריו ליחידה. שני עובדי רס"ר הביאו עציר לבדיקה אצל הרופא. נטע נהגה בכולנו כאילו היא פקידת-קבלה במלון יוקרה, ואנו אורחים מזדמנים, שנקלעו לכאן בטעות ומלבושם ניכר שאינם ראויים לבוא בין הכתלים הללו.

הרגשה משונה גרפה אותי, כאילו סערה מרטיטה את קירות המרפאה. עצמתי עיניים ופקחתי אותן, והיא עדיין היתה כאן, קמה ומחייכת ומצביעה על כיסא פנוי. אחר-כך חזרה והתיישבה מאחורי הדלפק, והיה ברור לי שהיא מעלעלת במסמכים שצברתי בחודשיים הראשונים של שירותי הצבאי. אחר-כך קמה שוב, הביטה בי ושוב חייכה. לא החזרתי לה חיוך. הפרטים שחשף בפניה התיק הרפואי שלי הביכו אותי. "תחזור לכאן מחר. יפה, הקב"נית, תראה אותך", הורה קולה, ואולי אמרה משהו נוסף, אבל אני כבר לא קלטתי. 'מחטף-הלב' כיניתי ביני-לביני את מה שחוויתי במרפאה. היא בלי ספק לא היתה מודעת לכוח הזה שלה, אבל אני, טוראי איתי, במדים מגוהצים ועם דסקית מתכת ממורקת בולטת לעין, ותחבושת אישית בכיס השמאלי החתום בכפתור, רשמתי בזיכרוני שנטע היא הראשונה שמציתה בי את הקסם הזה.

יעלי, אמא של תמי בתנו, היא מחטף-לב אחר, אולי כזה שחסר לאבי רזי, לאור מה שסיפר לי היום.

העיניים עצומות והתוכניות מסורבלות. אסע לאשדוד, לרחוב רוגוזין 56, תחנה אחת לפני המרכזית, אעלה לדירה של הוריה בקומה השלישית, ואשאל אותם היכן מתגוררת היום בתם. אם בכלל יסכימו לפתוח לזר המתדפק לפתע על דלתם. חשוב לי לדעת היכן אוכל למצוא אותה, ומה קרה לה מאז שעזבתי את חצור ולא דיברתי איתה מטוב ועד רע, ועם מי התחתנה, ומה שמות ילדיה, ואולי לא התחתנה, ושמא אפילו התגרשה ועכשיו היא לבדה כי אני רוצה לשאול אותה האם נכונים הדברים שסיפר לי השליש אבי רזי.

קמתי בבת-אחת מן הכורסה והלכתי למטבח, וקיוויתי שאשתי לא תזהה את התרגשותי בתנועותי המהירות. מה היתה לי נטע באותם חודשים קצרים? אפילו שירים נרגשים כתבתי לה, וכשיעל ואני עברנו לדירה שלנו, הסתרתי אותם בבית הורי כמי שמכסה מפני רעייתו על מעשה בגידה. שירים שנכתבו בלב מאוהב, בגיל עשרים, ואחר-כך, כששככה ההמיה הפיוטית, דחקתי אותם למגירה. לא זכרתי את שורותיהם, וגם תוכנם היה עכשיו עמום. מן-הסתם רחשי לב מוצנעים של מי שחושש ששיריו יגלו לאהובתו את צפונות לבו.

הם נכתבו שבועיים לאחר כל הבלגן שאבי רזי לכאורה זוכר כל פרט קטן שלו. עמדתי במטבח ונשענתי על המקרר שמוצמדים אליו במגנט תצלומים של התינוקת. "יעל, סיפרתי לך פעם על אבי רזי?" "לא, אף-פעם לא שמעתי ממך את השם הזה. זה חבר ילדות שלך?" "לא, זה מישהו שהכרתי בחצור, בצבא, והיום ראיתי אותו בגן-העיר". "נו, ומה קרה? דיברת איתו?" "אני לא חושב שזיהה אותי, ואולי בכלל טעיתי. האיש מיהר להיכנס לחנות הפרחים. לרגע חשבתי שהגעתי לגיל שנזכרים בו בגעגועים שפעם היינו בני עשרים, ונדמה לנו שאנחנו פוגשים ברחוב פרצופים שמכירים אותנו מהימים ההם". תהיתי אם יעל מבחינה שאני מסתיר ממנה משהו. "גם לפקידים במשרד מילואים יש נוסטלגיה למדים ולעט-פרקר שלהם?" היא עקצה אותי, "חשבתי שהגעגועים לסירחון של הצבא הם רק עניין של קרביים". נשמתי לרווחה.

לפני שנרדמנו, החלטתי שביום שישי אחפש את השירים הישנים שכתבתי בחצור ואנסה לשכך בעזרתם את התזזית שאחזה בי. חיכיתי עד שיעל תירדם והקשבתי בחשכה לנשימותיה. הייתי קרוב אל גופה החם, אבל ייחלתי לאיזה חלום שיישא אותי אל השנים ההן, אך הוא לא בא.