פעם מסאז' היה עבורי קוד למשחק מקדים
לא יכולתי להעלות על דעתי שמישהו יעשה לי מסאז' מלבד בחור, בסיטואציה מאוד מסויימת. עד שבגיל 20 ומשהו הסכמתי להצטרף לחברות למסאז' תאילנדי. ו-וואלה? לא היה גרוע. אז כן, הייתי קצת נבוכה בהתחלה, אבל עם סוויטץ' קטן בראש הבנתי שיש נעים ויש נעים. סה בון פור לה מוראל
תינוקות צמאים למגע כמעט-מתמיד. גם אלו שלא זוכים למגע האולטימטיבי של יניקה נרגעים בדרך כלל רק ע"י חיבוק וחום גוף. פעוטות עדיין זקוקים למגע רב, אבל הוא מתחיל להיות יותר סלקטיבי. הם יודעים כבר לזהות באופן מוחלט את האנשים הקרובים אליהם ביותר, ועל פי רוב יירתעו ממגע מאדם פחות קרוב. ילדים ומתבגרים מפתחים לעצמם אישיות עצמאית, וכאן כבר ניתן לראות מגוון התנהגויות הקשורות למגע: יש ילדים שעדיין נצמדים להוריהם בכל הזדמנות, ואילו אחרים נרתעים ממגע, בין אם הם מתביישים או שזה מביך או אפילו מגעיל אותם (זוכרים שהייתם בורחים מהדודה שהיתה צובטת בלחי ומשאירה אותה לחה אחרי נשיקה מצלצלת?).
גם אני עברתי שלבים שונים בחיי, ואפשר לומר שאני עדיין מבשילה לאדם בוגר עם כל יום שעובר.
אני הייתי מהביישנים, אלה שעומדים בצד בכיתה ח' ומקנאים באלה שכבר יש להם אומץ לרקוד סלואו עם בני המין השני. טוב נו, למען האמת לא הרבה קודם התחלתי להתעניין בצד השני. ככה זה כשיש ארבע בנות במשפחה - מישהי צריכה להיות הטומבוי, ואני, בתור השובבה המשפחתית, הייתי הבחירה הטבעית.
אני זוכרת עד היום את המבוכה שתקפה אותי כשדורון הניח את ידו על כתפי בתנועה אגבית של מתיחה בקולנוע מוגרבי ז"ל, בהקרנה של "רוקי 3". עד אז לכל היותר החזקנו ידיים.
הנשיקה הראשונה שלי יכולה היתה להיות די מושלמת, אלמלא הייתי כל כך עצורה וביישנית באותה תקופה. חוף גורדון בתל אביב, קצת אחרי שקיעה. עם מי שהיה אז מושא חלומותיי. אחד החתיכים של השכבה מעלי בתיכון. זה קרה למחרת, באחד המקומות הפחות רומנטיים שיש. לא סתם אומרים מי שמתבייש מתייבש.
בואו לא נסחף, לא הפכתי לנשקנית סדרתית
הצרפתים לא הכי פופולריים עכשיו, בעיקר בקרב כל מי שמנסה לשכור דירה בירושלים או בתל אביב, אבל אני חייבת לזקוף לזכותם חלק נכבד מהביטחון עצמי שלי ושחרור מביישנות ארוכת שנים. כחלק מתפקידי כצוות הקלאב מד באילת נאלצתי לאזור אומץ ולעשות מינגלינג בין כל האורחים, לשבת בשולחנות עם זרים וליזום שיחות חולין, וכמובן – לנשק את כולם בשתי הלחיים. גם לרקוד "סה בון פוּר לה מורל" על במת הקלאב קבל עם ועמך זה דבר משחרר, מסתבר... אז בואו לא נסחף, לא הפכתי לנשקנית סדרתית, רחוק מזה, אבל הקליפות החלו אט אט לנשור. שנים אחר כך עוד מצאתי את עצמי חוששת מעט מפרידות בביקורים משפחתיים של קרובים רחוקים, שכן לא ידעתי מה בדיוק צפוי לי: חיבוקים, נשיקות, מבוכה?
מסתבר שמגע עדיין מתקשר אצלי בעיקר לאינטימיות. קחו למשל מסאז'. במשך שנים מסאז' היה עבורי מילת קוד למשחק מקדים. לא יכולתי להעלות על דעתי שמישהו יעשה לי מסאז' מלבד בחור, בסיטואציה מאוד מסויימת. עד שפעם אחת, בערך באמצע שנות ה-20 לחיי, הסכמתי להצטרף לחברות למסאז' תאילנדי. ו-וואלה? לא היה גרוע. אז כן, הייתי קצת נבוכה בהתחלה, אבל עם סוויטץ' קטן בראש הבנתי שיש נעים ויש נעים.
מודה שאני עדיין מעדיפה את הסוג הראשון, בו אפשר גם לגרגר, אבל פה ושם זה נחמד סתם לתת למישהו לשחרר לך קצת שרירים תפוסים.
פעם, כשיהיה לי יותר מדירה שכורה של חדר וחצי, אפנק את עצמי בכסא המסאז' של חלומותיי. חכם כזה, שיודע לעבור על כל חלקה בגוף, מהראש ועד כפות הרגליים. זה בטח לא תחליף למגע, אבל בהנחה שזה יהיה בנוסף, זה בונוס לא קטן.
מגע של אהבה
יש עוד מישהו בחיי שמגיע לו ניקוד על שחרור עודפי ביישנות שעדיין נותרו בי בשלהי שנות ה-20 לחיי. הוא לימד אותי כמה אהבה ניתן להביע במגע. בתחילת הקשר עוד נהגתי להתחמק ממנו כשהלכנו ברחוב, אבל היום אני מודה לו על השיעור החשוב, ואין ספק שלמדתי.
אהבה צריכה לראות אור יום. היא צריכה להסתובב בגאווה ולא להיות מוסתרת. היא משהו שאתה רוצה לצרוח ברחוב שכולם יידעו. היא המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לקבל. צריך לשמור אותה, לעודד אותה, לטפח אותה ולהגשים אותה.
כן, אני מתגעגעת ל"נעים". נעים זה טוב. כשאחותי היתה קטנה והיו עושים לה נעים בגב, היא היתה אומרת בקול מתפנק "עוד אחד נעים".
אז אפשר?
עוד אחד נעים?
לפנייה לכתב/ת 
