הקרנבל שבו נפגשים השטן והקדושים

קרנבל השטן של אורורו (Oruru) שבבוליביה הוא אחיו האפל של קרנבל ברזיל המפורסם. אין הרבה דמיון בינו לבין חגיגות הקצב החושניות של ברזיל, המושכות תיירים מרחבי העולם.

יום שבת, שהוא יום פתיחת הקרנבל, היה יום שטוף שמש. נסענו ברחובותיה הצרים של העיירה, שנפקקו בעשרות כלי רכב, שבאו ממרחקים והפיגו את שממונם של תושביה. מהתצפית שבראש ההר נראו מכרות הכסף הנטושים, הרחובות המרושתים בזוויות של 90 מעלות והכיכר המרכזית - הפלסה דה ארמס (Plaza de Armas) ההומה אדם.

הכיכר לא דמתה בכלום למראה הרגוע שלה בכל ימות השנה. סביבה הוקמו פיגומים מאולתרים, שוטרים אפאטיים למדי ניסו לשמור על הסדר, ואלפי מקומיים מחופשים ניסו להידחק פנימה. מעבר לפיגומים, בפלסה, המוקפת מבנים קולוניאליים הדורים, ובדרך הראשית המובילה אליה התרחש מחזה סוריאליסטי לחלוטין: להקות של רקדנים עוטות מסיכות רקדו בתוך ענן של רימוני עשן צבעוניים, לקצב נעימות שהשתנו מקבוצה לקבוצה. 

כאוס של תלבושות ומסיכות

תרועת החצוצרות נשמעה ראשונה, מעט אחריה הלמות התופים, ויחד עימן, בערבוביה מרנינה, צלילי כלי ההקשה והנשיפה האחרים. על הפנים צרובות השמש של הכפריים, ילידי הרמה הבוליביאנית השוממת והקפואה, נראו חיוכים יוצרי דופן. להקות החוגגים עברו זו אחר זו, ושפע הצבעים והתחפושות נראה סוריאליסטי כמעט, על רקע האפרוריות של בתי הבוץ המכוסים בגגות פח מחלידים.

המצעד של הקרנבל התחיל בשמונה בבוקר, ליד המכרות הנטושים, במרחק חמישה קילומטרים מפלסה דה ארמס. מסלול הרקדנים עבר ברחוב מרכזי, משם הגיע לכיכר, סובב אותה והמשיך בתהלוכה במעלה ההר אל הכנסייה.

חמישים להקות שונות השתתפו בתהלוכה הארוכה של השבת, ולהקות נוספות לקחו חלק בתהלוכות של שלושת הימים הבאים. לא היו אלו להקות המוניות של אלפי רקדנים כמו בקרנבל המפורסם של ריו דה ז'נירו; גם לא עגלות ענק מקושטות באופן מעורר השתאות; לא היו תלבושות מפוארות, ואפילו לא כוכבות טלוויזיה או דוגמניות בעלות שם עולמי; היתה כאן הצגה ססגונית ומרשימה של המאפיינים המסורתיים של האלטיפלאנו רחב הידיים, ובעצם של בוליביה כולה. 

הצגה ססגונית ומרשימה של בוליביה כולה (צילום: איי פי)

בין הרקדנים היו עשרות נערות חובשות מסיכות של לוזבל (Luzbel), שמו המקומי של השטן, ואחריהן נערות עם מסיכות שטניות לא פחות של אשת השטן, צ'ינה סופאי (China Supay). לצידן חוללו רקדנים, חבושים במיני מסיכות של דמונים מהמיתוסים האינדיאניים והספרדיים. אנשים מחופשים לספרדים, למוסלמים, לשחורים, לאינדיאנים ולכורים מהמאה ה- 16 צעדו אחריהם, וביניהם הסתובבו קבוצות של ילדים מחופשים לליצנים ונערים מחופשים לבעלי חיים.

כאוס של תלבושות צבעוניות, מסיכות, כובעים מעוטרים, דגלים ופרחים - היתה זו ערבוביה עליזה של תלבושות ומסיכות. כך, אירוע שראשיתו בפולחנים אסורים של עבודת השטן שהתפתחה במחתרת הפך לאירוע ממלכתי כמעט המאומץ על ידי ממשלת בוליביה.

השטן יוצא מהמחילות

קרנבל השטן של אורורו הוא מסורת בת כמה מאות שנים, שנולדה בעקבות המפגש המורכב בין האינדיאנים, תושבי המקום, לספרדים הכובשים. הספרדים הגיעו לאלטיפלאנו - שכונה אז "פרו העליונה", לימים בוליביה - במאה ה-16, ולאחר שהתגלו עפרות הכסף, עלתה חשיבותו.

היזמים הפרטיים שפיתחו את המכרות וייצאו את העפרות לאירופה קיבלו מהכתר הספרדי את הזכות לנצל מכסות קבועות של פועלים, שיטה שכונתה אנקומיינדה (Encumyenda). כדי לנצל את המכסות הנדיבות, השתמשו האדונים הספרדים בדרך כלל בילידים. אלה נשלחו למחילות הצרות של המכרות בגיל צעיר מאוד, וגירדו את עפרות הכסף מהקירות בידיים צנומות וחלשות. רבים מתו ברעב, במחלות או בהתמוטטויות של המחילות.

מהחיים הקשים הללו צמח פולחן השטן - לוציפר. השטן, ולא האדונים הספרדים, נתפס על ידי הפועלים כאדון המכרות, כמשעבד והמדכא האמיתי. ואולי היתה זו צורה של התנגדות לכובשים ולכנסיית "החסד והרחמים" שהביאו עימם לעולם החדש. עבודת השטן נעשתה בדרך כלל בלילה, במקדשים נסתרים שנבנו במחילות של המכרות, הרחק מעיני האינקוויזיטורים הקתולים שאיימו להעניש כל מי שאינו הולך בדרכי ישו.

במהלך הזמן, השתלב פולחן זה עם פולחן אינדיאני נפוץ אחר - העבודה לאלת האדמה האינדיאנית, "פאצ'א מאמא". עם הזמן, הביאו הספרדים למקום את הבתולה מסוֹקָבּוֹן (La Virgen Del Socabon ), שנועדה לשמור על הכורים ולמתן את השפעתו של השטן. מתברר כי גם את מרבית הסממנים הפולקלוריסטיים של הילידים, הביאו עמם הספרדים. 

רוקדים את ריקוד השטן המסורתי (צילום: איי פי)

עם הזמן, יצא פולחן השטן מן המנהרות אל הרחובות והתמזג עם הקרנבל, החגיגה הנוצרית, הנחגגת במקומות שונים בעולם. כמו חלק מהקרנבלים האחרים, גם זה של אורורו מתרחש בימים האחרונים שלפני צום הלֶנְט, צום "הארבעים". כמה ימים של ריקודים, הילולות וניאופים, המסתיימים בתקופה של צומות וסיגופים. כמה ימים לפני "יום רביעי של האפר", שבו מתחיל צום הארבעים הנמשך עד חג הפסחא, נערכים קרנבלים במקומות שונים בעולם, חגים דתיים של פריקת עול שבמהלכם מסירים את הכבלים החברתיים וכל איש עושה כאוות נפשו.

בעוד שפולחן השטן נולד מתוך מצוקה כלכלית קשה, היו חגיגות הקרנבל בבוליביה פרי יוזמתם של הלבנים בני החברה הגבוהה, שחיקו מסורת אירופית עתיקת יומין. החגיגות החלו, למעשה, במועדוני הלילה האקסקלוסיביים של לה פאס והפכו לנחלת המעמדות הנמוכים רק לקראת אמצע המאה ה- 19.

מפגש נדיר בין המעמדות השונים

הפולחן לבתולה של סוקבון נערך בשבת, כאשר הלהקות הגיעו לכנסייה. בדרכם לבית התפילה, עברו הרקדנים את הכיכר המרכזית, הקיפו אותה למצהלות הצופים ואז כשלו במעלה הרחוב בהתלהבות הולכת ופוחתת. חלקם הסירו את המסכות ולגמו משקאות חריפים. אבל כשהגיעו לרחבת הכנסייה, הם חבשו שוב את המסכות על פניהם ושבו לרקוד בהתלהבות עצומה.

בפתח הכנסייה, שנבנתה על מכרה שבו עבדו פעם את השטן, חדלו הרקדנים לרקוד ובחרדת קודש נכנסו פנימה. המתפללים, קהל מעורב של לבנים, אינדיאנים, עשירים ועניים, הביטו ביראת כבוד לעבר פסל הבתולה של סוקבון. במרחק כמה מטרים מן הפסל ירדו כולם על ברכיהם, הסירו את המסכות במחווה של כבוד, מלמלו תפילה והתייפחו. לאחר התייחדות עם הפסל, נסוגו על הברכיים, התרוממו בהדרגה ויצאו מהכנסייה בהילוך לאחור, בלי להפנות לבתולה את הגב. 

הפולחן לבתולה של סוקבון (צילום: AFP)

המפגש בכנסייה היה אחד המגעים הנדירים בין המעמדות החברתיים השונים בבוליביה. בכל ימות השנה מתנהלים חייהם של הילידים ה"אינדיאנים", אנשי הרמה הבוליביאנית; השחורים צאצאי העבדים שהובאו לכאן על ידי בעלי המטעים הספרדים, וחייהם של בני המעמדות הגבוהים, צאצאי האירופאים, בקווים מקבילים.

האחרונים מתגוררים בשכונות היוקרה של לה פאס ואינם מסתובבים אפילו בשווקים וברחובות ההומים של העיר. אפשר לפגוש אותם במסעדות הפאר ובמועדוני הספורט היקרים ולראות אותם דוהרים במכוניותיהם ברחובות הבירה. ובכל זאת, לקרנבל באורורו הם מגיעים בהמוניהם. אפשר לזהות אותם בקלות יחסית, משום שרובם לבנים.

עם זאת, הקרנבל של אורורו אינו משמש מקום למפגש אמיתי בין המעמדות והגזעים השונים בבוליביה. למרות שהלבנים העשירים הסתובבו ברחובות העיירה במהלך הקרנבל, לא נוצר קשר של ממש ביניהם לבין האינדיאנים העניים. אמנם רבים מהם לבשו, כמו האיכרים, תלבושות אינדיאניות מסורתיות, אבל לא היה בכך לומר דבר על קרבה מעמדית, אלא הצהרת השתייכות ללאומיות הבוליביאנית, שהפכה בשנת השבעים את התלבושות האלה לאחד מסמליה. וכמו להגביר את הניכור החברתי, ערכו הלבנים העשירים מסיבות פרטיות שהיו סגורות בפני בני המעמדות והגזעים האחרים. גם אירוע עממי כמו הקרנבל לא ביטל את החיץ התרבותי-מעמדי החד. 

ימים של ריקודים והילולות המסתיימים בצומות וסיגופים (צילום: AFP)

היום האחרון לחגיגות, יום שלישי בשבוע, מכונה "החגיגה המקומית" (La Fiesta Domestica). בעבר, יוחד ים זה לביצוע טקסים אינדיאניים מסורתיים. היום, לאחר שהפך הקרנבל לאירוע לאומי ותיירותי, ולאחר שהשבת הפכה לשיאו של הקרנבל, הוקדש יום זה – יום לפני תחילת צום הלנט, להשתוללות בלתי מרוסנת.

ביום זה נראו רחובות אורורו כמהפכת סדום ועמורה. נערים רצו ברחובות, הפכו דוכנים בשוק, שפכו דליי מים על ראשי המוכרים, יידו שקיות מים בעוברים ושבים והשתכרו עד עילפון. התזת המים היתה המוטיב העיקרי. אין פלא לכן שבשנים האחרונות זכה יום זה לכינוי "יום המים" (Dia del Agua).

• מהודו ועד כולם - לכל הכתבות
  

• לאתר של גילי חסקין - לחצו כאן