שתף קטע נבחר
 

מזוז מאיץ את המאבק הערבי

כחלק מתהליך בשלות והעצמה פנימית של ערביי ישראל, ברור כעת לכל כי אין עוד לסמוך על המדינה ועל מוסדותיה. זה הזמן למאבק בזירה הבינלאומית

החלטת היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז באשר לסגירת תיקי החקירה באירועי אוקטובר 2000, נתנה תאוצה משמעותית לדרישה לבינאום מאבקם של ערביי ישראל, ואף הציבה אותה במרכז הקונסנזוס הערבי ישראלי.

 

בתקשורת ובציבוריות הישראלית היו שאיתגרו את הנהגת האוכלוסייה הערבית ומוסדותיה באשר לתגובה על החלטת היועץ המשפטי. רווחה הקביעה כי הערבים משתמשים במעין "נשק מאובק", כשהכוונה להכרזה על שביתה כללית, אך התקשורת ביטלה את יעילותו של מאבק בזירה הבינלאומית, רעיון שארגוני החברה האזרחית הערבית הובילו משך שנים. "המאבק של האזרחים הערבים נדון לכישלון", נטען באחד העיתונים הישראלים. 

 

לפי הגישה הישראלית ובמיוחד זו המיליטריסטית שמכתיבה ערכים חברתיים, דברים נמדדים במבחן התוצאה. אך במבחן החיים ובמאבק של עמים, מבחן התוצאה הוא לא תמיד המבחן המכריע. התהליך לא פחות חשוב. הרי אם במהלך המאבק הנדון מגיעה האוכלוסייה הערבית על המוניה והנהגותיה למסקנה כי הציפייה לסעד מטעם רשויות המשפט והממשל בישראל היא אשליה אחת גדולה, הרי יש בכך הישג אדיר. מאזן הכוחות לטובת הממסד השלטוני הגזעני הרב מערכתי ברור הוא. אבל הנשק הבלעדי של קבוצת הקורבן הוא הצדק והאמת. לא גזר הדין של העושק, שבה הוא מייצג גם את המנגנון המדכא, החוקר והשופט יחד.

 

אם בשנת 2000 רוב ההנהגה הערבית סמכה את ידיה על מערכת המשפט הישראלי והתמקדה בדרישה לוועדת חקירה ישראלית, תוך התנגדות לבינאום המאבק, הרי עכשיו ועדת המעקב אימצה פה אחד קו זה. זהו חלק מתהליך של בשלות והעצמה פנימית כחלק ממאבק ארוך טווח, שהוא הרבה מעבר לאירועי אוקטובר 2000.  

 

מדינת ישראל היא רב מערכתית ויש בה הפרדת רשויות. אבל כשהדבר נוגע לפלסטינים, בין אם הם אזרחים אם לאו, כל המערכות מתחברות יחד למעין משטר טוטליטארי. כשהדברים נוגעים ליהודים, כל מערכת תתפקד לחוד.

 

אם למישהו הייתה אשליה שלערבים ייעשה צדק מצד המדינה, ובכלל זה מצד המערכת המשפטית, הוא התבדה. אפילו "עדאלה", הארגון המשפטי בעל המוניטין הגבוה, לא הצליח להשיג זאת. אך הבעיה אינה נעוצה בארגון כי אם במשטר הישראלי. הבעיה שלנו איתו במהותה איננה משפטית אלא פוליטית ולאומית. הרי אין ולא יהיה לה הסדר משפטי במדינה יהודית.

 

לא על החוק לבדו יחיה הערבי, הרי מערכת המשפט מהווה חלק מהמשטר הישראלי כשהיא מנקה את עוולותיו ומלבינה את פשעי אוקטובר 2000. לפיכך, אל לישראלים להיות מופתעים כשתנועת החרם הבינלאומי על ישראל איננה מיועדת להיאבק רק במערכת הצבאית ביטחונית אלא כוללת את המערכת האזרחית ובכלל זה המשפטית והאקדמית.

 

אם מתמקדים במבחן התוצאה באשר ללחץ והסנקציות הבינלאומיות על ישראל, ההישגים עדיין מוגבלים ביותר, אבל כמי שעוסק בזירה הבינלאומית, מתחולל כאן בעיני תהליך של העצמה פנימית מצד הפלסטינים בישראל. ניכר גם תהליך של בשלות הולכת ומתרחבת בזירה הבינלאומית לפיו ישראל היא מערכת אחת שאחראית על כל העוולות: הכיבוש, ההתנחלויות, סגר על עזה, חקירת אירועי אוקטובר 2000, דה-לגטימציה פוליטית ואפליה גזעית.

 

אין מדובר ב"טעות" שקרתה באוקטובר 2000, גם לא באי הבנה עם היועץ המשפטי מזוז, אלא במאבק ארוך טווח, שיארך כאורך הבעיה הפלסטינית.

 

ההשתחררות מאשליית הדמוקרטיה הישראלית ומהציפייה שהמערכת הישראלית תגן עלינו היא הישג אדיר בראייה עתידית. כי אכן מדובר במרכיב חשוב ביותר בראיה העתידית ובבניית אסטרטגיות מאבק.

 

לא החוק הישראלי, לא המשפט, לא הכנסת ולא דעת הקהל הישראלית מפלטנו הם. מפלטנו הוא ברצון החופשי הקולקטיבי הרחב ביותר בקרבנו, המשוחרר מאשליות הצדק שייעשה לאזרחים הערבים.

 

על התקוממות עממית לא מחליטים מראש. היא מתפרצת כהר געש. בבסיסה תימצא הרגשת נפגעות, השפלה ודחיקה לפינה, ומנגד - עוצמה פנימית. בדיעבד יגלו יודעי דבר ויודעי ערבים בישראל כי הכתובת הייתה על הקיר ונכתבה בידיו של מזוז.

 

אמיר מח'ול, מנכ"ל איחוד עמותות ערביות (אתיג'אה) ויו"ר הוועד העממי להגנה על החירויות

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים