נשמות גועשות

יש משהו בגיל ההתבגרות, אי שם בין הגילים 14 ל־17, שמושך לא מעט צעירים וצעירות אל האזורים הכי עגומים של החיים. אולי זה בגלל ההורמונים הגועשים, או אולי בגלל שנשמות פריכות וצעירות צריכות להתמודד בפעם הראשונה עם רגשות של מבוגרים: אכזבות, תסכולים, לבבות שבורים.

זה הזמן שבו הנוער נחשף ליוצרים הרומנטיים שכתבו על אהבות גדולות וסבלו בעצמם (נגיד סילביה פלאת); או לסופרים האקזיסטנציאליסטים (נגיד, סארטר או אלבר קאמי) שתהו מה טעם יש בחיים; וזה הגיל שבו גם מגלים הרפתקאות מוזיקליות, המבטאות את העולם הכי פנימי של הנפש - חיבוטי מיניות, פורקן של זעם, התמסרות לפסימיזם.

קרטיס. סאונד אפל שנשמע כאילו הוקלט במרתפי טחובים

ב־1973 איאן קרטיס היה נער בן 17 במקלסילד, עיירה סמוכה למנצ'סטר בצפון אנגליה. הוא שינן את שיריו של בכיר המשוררים האנגליים הרומנטיים וויליאם וורדסוורת, האזין לדייוויד בואי וחיקה אותו, ובהה בשיעורי הכימייה מבלי לשים לב שמה שהמורה הקשיש מדבר עליו הוא בדיוק מה קורה לו בתוך הראש: חוסר איזון כימי שאם לא יאוזן יביא להתפוצצות. ואיאן קרטיס התפוצץ.

בתחילת שנות ה־80 (וכאן אני מדבר מניסיוני האישי) התבגרות וג'וי דיוויז'ן היו מושגים נרדפים. לא היתה עוד להקה שהמוזיקה שלה היתה כה מסונכרנת עם געש הנפש של הגילים הכי מבאסים של החיים. ג'וי דיוויז'ן עשתה מוזיקה מופלאה לחגיגת הבאסה: לחנים קודרים, שירה עגומה, סאונד אפל שנשמע כאילו הוקלט במרתפי טחובים. ובעיקר, עוד לפני שידעתם דבר על הלהקה, הדיכאון שנדף מהשירים - המילים, הלחנים, הסאונד - נשמע אמיתי. משהו שם עבר ככנות גדולה ולכן היה כה קל להזדהות איתו.

רק בהמשך, כשכבר גילינו מה הסיפור של ג'וי דיוויז'ן, התברר שהכל היה נכון. ועד שאני, כמו רוב העולם, שמעתי על ג'וי דיוויז'ן זה כבר היה מאוחר מדי: הלהקה כבר לא היתה קיימת. איאן קרטיס, שהצטרף לחברי להקה אחרי ששמע את הסקס 

 פיסטולס מופיעים במנצ'סטר, הוכיח שכשהוא שר "אהבה תקרע בינינו" הוא ידע על מה הוא מדבר.

עוד לפני שהאלבום השני של הלהקה ראה אור, וכשהוא בסך הכל בן 23, הוא תלה את עצמו. חברי הלהקה הנותרים הקימו את ניו אורדר, שפועלת עד היום. הקיור ניסתה לחקות את הצליל. ופול יאנג פרץ למצעד הבריטי עם החידוש הפופ־סול שלו להמנון של ג'וי דיוויז'ן.

ג'וליאן טמפל, האיש שתיעד את הסקס פיסטולס בזמן אמת ב"תרמית הרוק הגדולה" (ובדיעבד ב"הזעם והזוהמה"), ביים את הסרט "פנדמוניום", על סיפור חברותם של המשוררים הבריטיים וורדסוורת וקולידג', שהיו מעין גרסת הפוסט־פאנק של השירה הבריטית במאה ה־19. זו היתה דרכו להתמודד באופן עלילתי עם יוצרים שנשמתם נפיצה. הסרט היה על וורדסוורת וקולידג', אבל היה ברור שטמפל בעצם מתכוון לדייוויד בואי, לו ריד, סיד וישס ואיאן קרטיס ושאר כוכבי הרוק שהוא תיעד בזמן אמת בסוף שנות ה־70. אבל הוא לא ביים את הסרט על מותו של סיד וישס (את הסרט הזה, "סיד וננסי", ביים דווקא האוסטרלי אלכס קוקס).

לעומתו, אנטון קורבין - שעבר מהולנד לאנגליה אחרי ששמע את אלבום הבכורה של ג'וי דיוויז'ן - תיעד את הלהקה בזמן אמת, הנציח את איאן קרטיס בכמה מהתמונות האווירתיות ביותר, שכאילו ניבאו את גורלו העגום של הסולן. מאז הוא הפך לאחד מבכירי ונפלאי צלמי הרוק ובמאי הווידאו קליפים בעולם, אבל בעוד כל בני מחזורו פנו לבימוי סרטים עלילתיים, קורבין נותר מאחור. רק עכשיו, בגיל 54, הוא ביים סוף סוף את סרטו העלילתי הראשון.

ג'וי דיוויז'ן. עשתה מוזיקה מופלאה לחגיגת הבאסה (צילום: pinnie smith)

כשרואים את התוצאה, פתאום משהו שם מתברר: קורבין ביים סרט על איאן קרטיס, האיש שמותו במידה מסוימת הזניק את הקריירה שלו, והוא עושה את זה בסגנון המתכתב עם צילומי הסטילס של עצמו שניסו להמחיש בקומפוזיציות ובגוונים את קדרותה של המוזיקה של קרטיס. "קונטרול" לפיכך, הוא סרט שנעשה כזיכוך, כסיכום, כסגירת מעגל. זהו סרט טיפולי לא רק עבור קורבין, שכנראה היה חסום קריאטיבית עד שלא הוריד מעל עצמו את סיפורו של קרטיס, אלא עבור דור שלם. הדור שלי. הדור שהעביר את גיל ההתבגרות וימי הבגרות בין ההתאבדות של איאן קרטיס להתאבדות של קורט קוביין (שגם לו ביים קורבין קליפ).

כך שבמידה רבה "קונטרול" של קורבין מצליח לעשות את הלא ייאמן: להיות המקבילה הקולנועית להאזנה לשיר או לאלבום של ג'וי דיוויז'ן. חשיבות הסרט לפיכך, אינה בתיעוד ההיסטורי (שעורר זעם מצד כמה מנאמני קרטיס בעולם, שלא מוכנים שיגעו במרטיר שלהם), או בתיאור ההשפעות של הלהקה על עתיד המוזיקה, או באנליזה של הצלחתה.

כל זה נעדר מהסרט. טוב שכך, כי "קונטרול" איננו סרט רטרוספקטיבי, אלא פואמה רומנטית על נער בן 17 שלא הצליח להחלים מגיל ההתבגרות. בלדה קורעת לב על אדם שלא ידע לחיות עם לב שבור. מלודרמה תקופתית על גיבור מיוסר שהחיים הדביקו אותו בדיכאון קיומי, שהתגלם אצלו בתור מחלות נוירולוגיות

 (מחלת האפילפסיה שתוקפת את קרטיס - ושהוא לוקה בה באמצע החיים בהשפעת מחזה שהוא נחשף אליו - מוצגת בסרט כסימפטום לתסמונת בי־פולרית).

איאן קרטיס שפך את נשמתו במילים, תיעד את מחלתו בהופעותיו (וההופעות עצמן נראות כעת כמין סוג של הזנחה רפואית או התאבדות פומבית), אבל מחוץ לבמה לא ידע איך לתפקד. "קונטרול" מתעד את קרטיס כאיש שלא ידע לקבל החלטות. כל החלטה שהוא מקבל בסרט - בואו נקים להקה, בואי נתחתן, בואי נעשה ילד - מגיעה ברגע של אימפולס, שעליו הוא מתחרט כמעט מיידית, אבל לא מסוגל לסגת. הסרט רומז לכך שהמוות רודף אחר קרטיס. ניסיון ההתאבדות הראשון שלו אומנם לא נמצא שם, אבל קיר ההנצחה שלו לג'ים מוריסון, שמת ממנת יתר שנתיים לפני שעלילת הסרט מתחילה, נמצא ברקע.

התוצאה - עם הצילום הגיאומטרי המושלם, גוני השחור־לבן הקונטרסטיים והשוטים הארוכים המאפשרים הצצה אל תוך מוחו המבעבע של הגיבור - גוררת את הצופה מטה אל תוככי הנשמה של עצמו. וזה תמיד מה שג'וי דיוויז'ן היתה כל כך טובה בו: זו היתה להקה עם ערך ספרותי, שיריה התאימו לחשבונות נפש. קשה להקשיב לג'וי דיוויז'ן בתקופות של אושר, העצב של הלהקה מידבק.

קרטיס. מחוץ לבמה הוא לא ידע איך לתפקד או איך לקבל החלטות

אבל למרות המרה השחורה שהסרט מציף את הצופים בו, קשה להתעלם גם מהצד הסוחף, האקסטטי שלו. האופן שבו חוגג הסרט את שירי ג'וי דיוויז'ן (רוצו לקנות את ההוצאות המחודשות של הדיסקים בסוף הצפייה), והוא רומז - על ידי ליהוקה של להקת הקילרז לביצוע שיר הסיום, שמשהו מנשמתו של קרטיס התגלגל הלאה וממשיך להשפיע - בין אם במוזיקה של לא מעט להקות אחרות, או בעבודותיו המאוד ניאו-רומנטיות-פוסט-גותיות של קורבין עצמו.

אבל הכי מרתק: פסקול הסרט רצוף שירים של הלהקות שהשפיעו על איאן קרטיס וחבריו, אבל נראה כאילו קורבין העדיף לבחור את השורדים ולא את המתים. מארק בולאן לא, אבל דייוויד בואי כן. ולו ריד ואיגי פופ וקראפטוורק. יש משהו ברוק, במוזיקה, באמנות שגורם למי שנוגע בו להישרף מהר, ו"קונטרול", שמצליח להיות צלול ומושלם כמו הבלדה האולטימטיבית, הוא סרט על זמר שהפתיל שלו – אם לצטט את "בלייד ראנר" – האיר באור כפול, אבל בער בחצי הזמן.