אחרי החתונה: הסלע האיתן הופך לפרד עקשן

"הוא עושה דווקא, יודע היטב מה חשוב לי, ופשוט מצפצף, לפעמים נראה לי שהוא פועל להכעיס".

"אני כבר לא יכול עם הפזרנות שלה, היא מתנהגת כמו ילדה קטנה ולא עושה חשבון".

"...ואני לא יכולה עם האובססיה שלו לאסוף, לא לזרוק שום דבר, עם הקמצנות שלו, ולא שהמצב הכלכלי שלנו כל כך רע".

העימותים ומאבקי הכוח בין גילה ודויד הם מהמוכרים והשכיחים בקרב הפונים לייעוץ נישואים. וכאן עולה השאלה אם באמת ניגודים נמשכים זה לזה. והאם באופן לא מודע אנחנו בוחרים לעצמנו את בן/ת הזוג שיפגע בנו במקום הכי כואב ורגיש שלנו, ואם כן מדוע. למה בעצם אנחנו עושים זאת לעצמנו?

בחירה בלתי מודעת

אף על פי שדויד וגילה נשואים זה שנים, המפתח להבנת הקשיים שלהם, כמו של רבים אחרים, נמצא בשלב הראשון של הקשר, שלב בחירת בן הזוג. חלק מהבחירות שלנו מודע וברור: אנחנו יכולים לחפש את הדומה לנו, ולעיתים את השונה. אנחנו עשויים להתאהב באדם שנדמה לנו שיוכל להשלים תכונות שחסרות לנו, שמזכיר לנו תכונות אהובות בנו ובקרובים לנו, כאלו המתאימות למסרים החברתיים והחינוכיים לאורם גדלנו, ועוד. בצד הבחירה המודעת, מתבצע תהליך בחירה פחות מודע עבורנו: אנחנו מחפשים ומוצאים את מי שנוגע בכאב ובפצעים שנוצרו אצלנו עוד בשלבי הילדות המוקדמים, לרוב על ידי הורינו. אין מדובר בהכרח בטראומות קשות במיוחד, אלא בחוויות שנצרבו בזיכרון המוקדם, ולעיתים כלל איננו ערים להן. אנחנו נחפש באופן לא מודע את האדם שיחזיר אותנו ל"זירת הפשע", לאותן חוויות מהעבר שעדיין כואבות ופוגעות בנו.

כשהילד שבי פוגש את הילדה שבך

דויד גדל במשפחה בה נדרשה שליטה עצמית רבה, הוא ננזף כל אימת שהרשה לעצמו לאבד שליטה ולבטא רגשות. במשפחתו קידשו את הקרבת הקורבנות ובזו להנאות החיים הקטנות והגדולות. "הנאה" היתה מילת גנאי, ואילו "ויתור", "איפוק", ו"ביטול עצמי לטובת האחרים" היו ערכים נעלים. לא פלא, אם כן, שההתאהבות בגילה לא כללה רק התאהבות ביופיה, בחוכמתה, בנדיבותה. היתה שם גם התאהבות בספונטניות, באהבת החיים ובקלילות שלה, כפי שתיאר זאת דויד. אבל דווקא מה שגרם לו להתאהב הפך עד מהרה לקושי העיקרי: דויד נמשך באופן לא מודע אל כל אותן תכונות שנאלץ בילדותו להדחיק ולהמנע מהן. בעוד שבשלבים הראשוניים של ההתאהבות, התכונות האלה נדמו בעיניו כמושכת, אחרות מעניינות, מלהיבות, הרי שבהמשך, כאשר הלהט שכך מעט, אותן תכונות בדיוק החלו לעורר בו כעס ותסכול. גילה דרכה בלי משים במקום הכואב ביותר עבורו, כאשר העזה בהתנהגותה לבטא משאלות לב שדויד למד להדחיק ולהסתייג מהן.

גילה זכרה את עצמה מאז ומתמיד כמי שהתקשתה לתפוס מקום בין אחיה הבכור לצעיר. היא היתה ילדה מפונקת, פחות מוצלחת בהשוואה לאחיה. בשונה מהם, היא לא נדרשה להצלחות ולהישגים, ללקיחת אחריות. אין פלא שהיא התאהבה בדויד, שהקרין ביטחון, סמכות, רצינות, ונדמה בעיניה כסלע איתן שישמור עליה מכל רע. אבל בהמשך התחילה תנהגותו להזכיר לה את אמה, ששלטה בבית ובחייה ביד רמה. ובדומה לאמה, גם דויד הגיב בעקשנות של פרד, בכעס ובנתקים ממושכים כשהעזה גילה לעמוד על דעתה.

המפגש בין דויד לגילה אינו רק המפגש בין שני אנשים בוגרים, אלא גם בין שני "הילדים הקטנים" הקיימים בהם. דויד הוא בתוכו הילד המפוחד מפני כל גילוי של איבוד שליטה, של רגש, הילד שנדרש ממנו בעבר לשמור ולדאוג לעצמו ולהישמר מהעולם. גילה מצדה חווה אותו כמי שחוסם אותה, לא מאפשר לה עצמאות, לא סומך עליה, מסתכל עליה מלמעלה למטה, כהורה על בתו. וכך פוגשת גילה מודל של יחסיה עם הוריה ביחסיה עם בן זוגה, ומשחזרת שוב את אותן תחושות קשות מהעבר. דויד פוגש את מי שמסמלת בעיניו את החופש, הקלילות, ההנאה - כל מה שנאסר עליו כילד. שניהם מגיבים בכעס כשהם תופסים זה את זה כמי שמייצג עבורם את הניסיון של האחרים לשלוט ולהכתיב את חייו.

מדוע אנחנו משחזרים לעצמנו התנסויות פוגעות כל כך? ייתכן שאנחנו מצפים באופן לא מודע, לחוויה מתקנת. בעוד שכילדים לא היה בכוחנו להתמודד מול הורינו החזקים, הרי כמבוגרים, אנחנו מאמינים שנוכל לנצח ולהצליח במקום בו "נכשלנו" בעבר. התהליכים הפיזיולוגים ההורמונליים שמתחוללים בשלב ההתאהבות וגורמים הסתנוורות ומסייעים לנו להיות מוקסמים מתכונות שאנחנו תופסים כמשלימות ומחזקות אותנו. תכונות שבעתיד הלא רחוק יהפכו בלתי נסבלות עבורנו.

מה שיותר כואב יותר עמוק....

בחיי היומיום אנחנו מסתגלים להרבה תכונות של בן הזוג השונות משלנו. לחלקן הגדול כלל איננו ערים, חלקן אינו מפריע לנו. קונפליקט וכאב נוצרים כשתכונה או דפוס התנהגות מסוים נוגעים בדיוק במקום בו אנחנו סוחבים את פצעי העבר שלנו. נפגוש את הקונפליקטים האלה בעוצמה רבה בשנים הראשונות של הקשר, מיד לאחר שמסתיים שלב ההתאהבות ומתחיל שלב אותו אנו מכנים שלב מאבקי הכוח. בני הזוג ימצאו עצמם מנהלים עימותים אינסופיים, מתישים, בניסיון נואש להסיט את צעדיו של בן הזוג כך שלא ידרוך היכן שכואב, כדי שיותיר מקום גם לרצונות, לצרכים ולרגשות שלנו בזוגיות.

עימותים אלה עלולים לשוב ולעלות בעוצמה עם השנים, כשהילדים גדלים והמשימות ההוריות הולכות ומצטמצמות. אז נפגוש את הזוגות שכבר התרגלו לחיות עם הפערים והריחוק שנוצר ביניהם, אבל בגיל מבוגר יותר התחילו להרגיש שזה כבר בלתי אפשרי.

להתייחס לקונפליקט כאל מתנה

אז מה ניתן לעשות, כשאנחנו בוחרים כל כך בקפידה את האדם שיהיה הסיוט של חיינו בהמשך? ראשית עלינו לזכור כי הכאב הרגשי, בדומה לכאב הפיזי, נועד להתריע מפני בעיה המחייבת התייחסות. כשמנצלים את הקונפליקט לצורך עובדה אישית וזוגית, ניתן בעזרת הקשר הזוגי לרפא את פצעי העבר ולהרוויח צמיחה אמיתית וגדילה רגשית אישית. יתרה מכך, התפתחות זוגית תקינה מחייבת התמודדות עם קונפליקטים. הם אלו המאפשרים להתקרב, להכיר באמת מקרוב ולעומק את האחר על נקודות החוזק והתורפה שלו, הם אלו שיוצרים את האינטימיות הרגשית החזקה.

חלק גדול מהזוגות לומד עם השנים לקבל ולחיות זה עם שיגיונותיו של זה, ובהדרגה, כשהזוגיות תומכת ומכילה, עשוי להתרחש סוג של "תיקון". כל אחד מבני הזוג יהיה מסוגל להתמודד עם התנסויות המזכירות את חוויות העבר הכאובות, אלא שהפעם יחוש בעל כוח ויכולת להצליח בפתרונן. בנוסף, בהדרגה, יהיה בכוחו לקחת לעצמו משהו מאותן תכונות "מבהילות" שמייצג האחר ולשייכן אליו כרצויות ומתאימות לו. המסע הזוגי שמתחיל בקונפליקט יסתיים בבחינת היכולת לאהבה בוגרת ובשלה, שמשמעה קבלת האחר על הטוב והמוצלח, כמו גם על נקודות התורפה שבו.

• ד"ר גלית לזר היא מטפלת זוגית ומשפחתית, מנהלת מכון איזונים ופורום ייעוץ לזוגיות ונישואים