"הציפורים מזרימות דלק לנשמה"

רוני לבנה (50), איש מחשבים מקיבוץ ברור-חיל שבנגב, חי ונושם ציפורים.

כבר בילדותו ברמת-גן גילה לבנה סקרנות מיוחדת כלפי הציפורים. "בשנים ההן, ברמת-גן היו עדיין שטחים טבעיים פתוחים, ומה שעניין אותי אז היו נחשים, חיות ופרחים. המפגש המשמעותי הראשון עם הציפורים היה בסיור טבע בכיתה ז', כשהמורה הכירה לנו ציפור קטנה עם שם גדול - דוחל שחור גרון. מאז, בסיוע מדריך ומגדירי ציפורים, למדתי להכיר אותן טוב יותר".

בגיל 15 לקח לבנה את המצלמה הראשונה מאביו והתנסה בה בעיקר כדי ללמוד את טכניקות הצילום ופיתוח התמונות. לאחר השרות הצבאי בסיני, החל לבנה לצפר באופן אינטנסיבי יותר, והסתובב עם משקפת כמעט לכל מקום. "בין אם אני יוצא לטבע או לתצפת על ציפורים, יש במפגש עם בעלי הכנף חוויה מאזנת לאישיות הלא מאוזנת שלי", הוא צוחק. "אני אוהב לחפש את האסתטיקה בדברים שנגלים לי דרך המשקפת או העיניים, וזו הסיבה שהתחלתי גם לצלם".

תרפיה רוחנית מזככת 

מה ההבדל הגדול בין תצפית על ציפורים לצילום? "מדובר בשני עולמות שונים, מאחר שכשאתה מכוון את המשקפת על הציפור, לאחר כמה דקות החוויה מסתיימת. בצילום, אם אני יושב לדוגמא במסתור, זה מעין עונש רצוף בתסכולים, אם כי יש בו רגעים מהנים", הוא מתוודה. "הישיבה הסטאטית מנוגדת לאופי הקופצני שלי, אבל זו תרפיה מרגיעה בה אפשר לאבד את יכולת המחשבה ולהיות מרוכז כל כולך בציפורים. זו חוויה רוחנית מזככת".

לבנה רכש את מיומנויות הצילום בקורסים מקצועיים ובלימוד עצמי. "כיום האינטרנט מספק אפשרות מצויינת לכל צלם כדי להתפתח מבחינה מקצועית", הוא מסביר. "בתור שותף פעיל באתר D-Spot, המפגש עם אנשים טובים שמביעים את דעתם הופך לבית הספר הטוב ביותר לצילום שהיה לי".

לא נפרד לרגע מהמצלמה

לבנה מקפיד לתצפת על הציפורים שלוש פעמים בשבוע לפחות. "מספיקה רק חצי שעה בבוקר כדי לתדלק את הנפש, ואני מעדיף את הנגב - הגוונים החומים של המדבר עושים לי את זה", הוא אומר. אחת התצפיות המרגשות שחווה היתה לפני כשלוש שנים בנגב המערבי.

לבנה סיים תצפית בשדה והבחין בעשרות דיות שחורות צוללות לעבר הקרקע בחורשה סמוכה. "מעולם לא ראיתי תופעה שכזו והיא נראתה לי משונה. כשהתקרבתי באיטיות למקום הבחנתי באוח ענק על האדמה, כשעשרות דיות שחורות ועורבים שחורים מתגודדים סביבו. מדי פעם הם ירדו אליו וניסו לנקר אותו, אך הוא התהפך על גבו ושלף לעברם את הטופרים העצומים שלו".

לבנה סיפר שהמאבק נמשך כשעה ארוכה, ובסופה הצליח האוח להימלט בשלום. "זו חוויה של פעם בחיים, מאחר שמדובר בציפורים שלא נפגשות ביום יום. האוח הוא ציפור אלימה ותוקפנית, ונחשב לצייד מצויין, ובשעות היום הוא פשוט חסר אונים מול הדיות והעורבים".

לבנה לא נפרד מהמצלמה שאיתו. באחת הפעמים שנסע לעבודתו בעומר, הבחין באזור רהט בעיט-שמש גדול. "לא קל לזהות דורסים תוך כדי נסיעה, אבל כשהבחנתי שישנם שני עיטי שמש ולצידם עומד דורס שגדול מהם פי שניים, בלמתי בחוזקה ולא האמנתי למראה עיני", היא אומר. "עוזניה שחורה, נדירה ביותר, שעומדת לה באמצע כביש באר-שבע-תל-אביב, במרחק של כ-30 מטר ממני".

אחד החלומות של לבנה הוא להגיע לאחד האיים בים סוף ובאירופה כדי לתעד ציפורי-ים. בינתיים הוא מבלה את זמנו בטיולים עם המשפחה בין מרבדי כלניות בנגב ובתיעוד ציפורים ברחבי הארץ.

 "לצערי, הטבע בישראל הולך ונעלם. יש ציפורים רבות שראיתי ואני יודע שהילדים שלי לא יזכו לצפות בהן. השטחים הטבעיים הופכים לשטחי חקלאות, לכבישים ומחנות צבא", הוא אומר. "בתור אדם שהטבע חשוב לו, אני מקווה שהתמונות שלי יגרמו לאנשים חשק לצאת החוצה, לטייל ולגלות לא רק את המגוון האדיר של הציפורים שחיות כאן בארץ, אלא גם את הנופים הנפלאים שעדיין נותרו שלמים".