קורבן האונס: המשפט מתעכב, אל תתלוננו

הסחבת המשפטית יכולה להיחשב פשוט כדבר רע - עד שנתקלים בתוצאותיה, ומבינים שלביורוקרטיה יש השלכות מזעזעות. מאחורי הדחיות החוזרות ונשנות יש אנשים שחייהם תלויים על בלימה, אחת מהן היא ג', שמחכה כבר שנתיים לפתיחת משפטו של אחיה, הנאשם כי במשך שנים התעלל מינית בה ובאחותה. מדובר באחד מכתבי האישום המחרידים שהוגשו אי פעם במדינת ישראל.

ג', בת 30, זועקת בשיחה עם ynet את זעקת הקורבנות, בעוד עשרות כמותה ממתינות במשך שנים. לדבריה, "מה שהמדינה עושה זה כמו לאנוס אותי שוב", ואולי חמור מכך, הסחבת גרמה לה להמליץ לקורבנות שלא להתלונן. "התחושה היא שמטאטאים את הסיפור מתחת לשטיח, בדיוק כמו שעשו במשפחה שלי", היא אומרת.

האח הנאשם חופשי לפחות עד סוף השנה

בית המשפט המחוזי בתל-אביב פועל בחודשים האחרונים במחסור קשה של שופטים. ארבעה הרכבים של "פשע חמור" שאמורים לעבוד באופן קבוע, אינם קיימים ובית המשפט העמוס ביותר בארץ פועל עם שני הרכבים בלבד האמורים לדון בעבירות רצח ואונס.

השופטת נורית אחיטוב מונתה לפני מספר חודשים לעמוד בראש הרכב שכזה, שהיה אמור להתחיל לפעול בינואר. ואולם בינתיים היא יושבת מתוסכלת בלשכתה, וממתינה למינוי שני שופטים נוספים להרכב - מה שלא יקרה לפני אפריל.

המשמעות: הדיון במרבית התיקים נדחה. למרות שהביעה את מורת רוחה מהמצב, דבר לא נעשה, ו-ג' היא רק אחת הקורבנות שהקץ לסבלן לא נראה באופק.

כתב האישום נגד אחיה של ג' כלל תיאורים מחרידים של אונס שתי אחיותיו במשך שנים ארוכות. יש לציין כי על חלק מהחשדות חלה התיישנות, והמקרים אירעו בעת שהיה נער והן בנות 4 ו-5. מאז הגשת כתב האישום, בדצמבר 2005, התיק החליף מספר הרכבים אשר היו אמורים לדון בו בבית המשפט, חמישה פרקליטים מטעם המדינה הוחלפו והדיונים נדחו עשרות פעמים. נכון לעכשיו, האח, בן 37, חופשי, ומשפטו צפוי להיפתח רק בסוף דצמבר 2008. 

"גם ככה יש לי מעט כוחות בשביל עצמי"

"לקח לי הרבה שנים להגיש תלונה במשטרה ואחרי שעשיתי את זה, רציתי שיתנהל משפט", מספרת ג', שהיא ואחותה התנגדו להסדר טיעון, במסגרתו היה אמור הנאשם להודות בחלק מן העבירות. "אני יודעת שזה מאוד נדיר, אבל אני רוצה לספר את הסיפור שלי בבית המשפט. כל הזמן אני עומדת מול לחצים של בית המשפט - למשל, התיק שלנו נשלח להליך גישור שהתנגדתי לו, כי אני רוצה להעיד.

"אומרים לנו - לכו להתלונן, גילוי עריות זה דבר נורא, ובסוף אני צריכה לנהל עוד מלחמה. הרי זה לא נתפס, גם ככה יש לי מעט מאוד כוחות ואני צריכה לשמור אותם לעצמי. התחושה שלי היא שרק מחפשים איך לסגור את זה, ופשוט הגעתי למצב של ייאוש. אני לא ממש מחזיקה מעמד, אני צריכה ללכת לעבודה ולעשות הכל כאילו שום דבר לא קרה, וזה לגמרי משרת את האינטרס שלו - כי ככל שעובר הזמן משתפרים הסיכויים שהעונש שלו יהיה נמוך יותר, זה ברור", מוסיפה ג'.

בקול רם וברור וללא הסתייגויות, היא אומרת את מה שאף אחד לא היה רוצה לשמוע. "אם הייתי יודעת שכך נראה הטיפול של מערכת המשפט, לא הייתי מגישה תלונה. ואם יש מישהי שמתלבטת - אני אומרת לה חד משמעית לא לעשות את זה. הטעות שלי היתה בשנייה שהתחלתי לדבר עם השוטרת, אז הפכתי להיות קורבן בפעם השנייה.

"אני אומרת לקורבנות - אל תתלוננו. תטפלו בעצמכן, תלכו לפסיכולוג, תעשו מה שצריך, אבל אל תתלוננו. אם תעשו פעולה משפטית, זה רק יהפוך אתכן לחסרות אונים. כשהגשתי את התלונה לא האמנתי שזה מה שיקרה. הייתי מוכנה להקריב קורבן ולעמוד בבית משפט ולחשוף את חיי, אבל המשפט שלנו לא מתחיל".

את המערכת המשפטית ג' מקבילה למערכת המשפחתית, שהובילה לטרגדיה הראשונה. "המדינה עושה לי בדיוק מה שהמשפחה שלי עשתה לי. בית המשפט ביקש שנסגור את זה ביננו, כמו שקורה בגילוי עריות, שהכל מכובס בבית. לא מתעמתים עם המצב ולא מתמודדים איתו, פשוט דוחים, כמו אמא שלי. החיים שלי נמצאים 'ב-pause' וזה לא יכול להיות, לא נותנים לי לצאת מתחושת הקורבנוּת, ועוד מזינים אותה".

ג' מבקשת להדגיש כי כל הדברים נאמרים גם בשם אחותה, בת 31, המתגוררת בחו"ל. לדבריה, מספר פעמים כבר היתה  האחות 'על מזוודות' כדי להגיע להעיד בישראל, ואף היא מתוסכלת מאוד מהמצב.

"בית המשפט הופך לשוק"

מרכז נגה למען נפגעי עבירה, בקריה האקדמית אונו, עוזר ל-ג' לעבור את התהליך הממושך והקשה. ד"ר דנה פוגץ', ראש המרכז, פנתה לסגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, דבורה ברלינר, ופירטה את הסבל שעובר על שתי האחיות מאז הגשת כתב האישום.

השופטת ברלינר השיבה כי "לצערי אין לי בשורות", וכתבה עוד: "בית המשפט סובל ממחסור בכוח אדם שיפוטי ואין מותב שיכולים לשמוע תיק זה בתאריכים מוקדמים מאלה שנקבעו. מטבע הדברים, קיימת עדיפות לשמיעתם של תיקים בהם עצורים עד התום ההליכים... רצונן של המתלוננת להעיד ולשים פרק זה בחייהן מאחוריהן הוא מובן, אנושי, וצר לי על המצוקה הנגרמת להן. לרוע המזל המציאות מכתיבה את התאריכים, שעל-כן כאמור לא אוכל להיענות לבקשה".