דיל ש"ס-קדימה על חשבון הנשים

ההצעה מאפשרת לבתי הדין הרבניים לדון גם בענייני עבודה, שאמורים להיות בסמכות ייחודית של בתי הדין לעבודה. אם תתקבל ההצעה, יוכל מעסיק להחתים את כל עובדיו על חוזה בו הם "מסכימים" להתדיין בבית הדין הרבני בכל הנוגע ליחסי עבודה. הנפגעים במצבים אלה הם בדרך כלל החלשים, ושם, כמו תמיד, נמצאות הנשים.

מדובר בשינוי בוטה של הסטאטוס קוו בענייני דת, דבר העומד בסתירה להסכם הקואליציוני בין מפלגת העבודה לקדימה.

גלגוליה של ההחלטה החלו כבר ביולי 2007, עת אישרה ועדת השרים הצעת חוק שנועדה לעקוף את החלטות בג"ץ סימה לוי (1994) ובג"ץ סימה אמיר (2003), שאסרו על בתי הדין הרבניים לנהל בוררויות בעניינים שאינם בסמכותו: ב-1994 קבע בג"ץ כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בהפרת סעיף בהסכם גירושין לאחר שכבר נחתמו. ב-2006 חזר בית המשפט העליון על הדברים. הוא אף מתח ביקורת על מנהג בית הדין לנהל בוררויות בין כתליו גם בעניינים אזרחיים, שאינם בסמכותו, וקבע שנוהג זה אינו מתיישב עם החוק. חוגים דתיים נזעקו כאילו מדובר בהחלטה חדשנית במיוחד ודרשו חוק "עוקף בג"ץ".

הדרישה לחקיקה עוקפת בעקבות החלטת בג"ץ, שפורסמה ערב הצטרפות ש"ס לממשלה, היתה חלק מההסכם הקואליציוני בין קדימה לש"ס. ביולי 2007 עברה ההצעה בוועדת שרים לענייני חקיקה, אך בעקבות פניות של ארגוני הנשים, הגיש השר יצחק הרצוג ערר על ההחלטה, ומאז התנהלו מגעים בניסיון להביא את ההצעה שוב לאישור הממשלה.

אך ההצעה שקיבלה ועדת השרים כוללת גם הרחבה של סמכויות בתי הדין הרבניים בענייני משפחה ומאפשרת להם להמשיך ולדון בעניינם של בני זוג גם לאחר הגט, אם אלה הגיעו להסכמה בעניין. על מהות ה"הסכמה" נזעקו ארגוני הנשים ואף הוזמנו לדיון אצל הרב הראשי שלמה עמר.

ניסיונם הרע של ארגוני הנשים מלמד שבמקרים של בעלים סרבני גט מופעל עליהן פעמים רבות לחץ בלתי הוגן להיכנע בניגוד לרצונן לדרישות סחטניות, בכלל זה דרישה לבטל הליכים ופסיקות שבהן זכתה האשה בבית המשפט האזרחי, ולהעביר את כל התיק לדיון בבית הדין הרבני.

דרישה זו להעברת הסמכות כתנאי למתן גט, זוכה לאהדה רבה בבית הדין ומי שמסרבת לשתף פעולה נחשבת כמי שמעגנת את עצמה. על "הסכמה" מלאכותית זו מושתתת ההצעה להרחיב את סמכות בית הדין להמשיך ולדון בעניינם של בני זוג גם לאחר הגט.

לארגוני הנשים נרמז שאם לא יסכימו להידבר על נוסח הצעת החוק, יעבור החוק בלעדיהן, בנוסח קיצוני הרבה יותר.

בניסיון לבלום את הסחף ולהציל את מה שניתן להציל, דרשו ארגוני הנשים לנתק באופן מוחלט את דרישת ה"הסכמה" מסידור הגט. הסכמת האשה להמשיך ולהתדיין בפני בית הדין תיחשב כניתנת מרצון חופשי רק אם ניתנה לאחר מתן הגט.

כך מקוות הנשים שלאחר שתהיה האשה משוחררת מדרישות סחטניות הנוגעות לגט, תוכל להתייעץ ולקבל החלטה שלא תחת לחץ ומרצונה החופשי, אם לקבל או לא לקבל עליה את סמכות בית הדין הרבני. 

הצעת החוק האחרונה שאישרה ועדת שרים לחקיקה אמנם מצמצמת את הנזק ביחס לנוסח מיולי 2007, אך היא מהווה הרעה משמעותית לעומת המצב החוקי הקיים. ההצעה מעניקה לבית הדין סמכות לדון בעניינים שעילתם בהסכם גירושין גם לאחריהם, (מה שהיה בלתי אפשרי על פי בג"ץ סימה לוי עוד משנת 1994), "בהסכמה" שתינתן לאחר הגירושין. ביחס להצעה הראשונית, שאפשרה מתן הסכמה גם לפני הגירושין ודיון גם על פי דין תורה, מדובר במזעור נזקים.

נשאלת השאלה, מדוע ללכת 14 שנים אחורה? אין להסכים להפוך את החלטת בג"ץ מ-1994. יש להוריד את ההצעה כולה מסדר היום.

עו"ד טליה לבני, יו"ר נעמת