"בריחת המוחות" אגדות ומציאות

לאחר שביתה ארוכה, שגרמה לפגיעה בעשרות אלפי סטודנטים, קיבלו חברי הסגל הבכיר תוספת נאה לשכרם של כ־24% (בשנתיים הקרובות). זאת אף שכל הרפורמות שהוצעו במערכת ההשכלה הגבוהה נדחו, בניגוד לדרישת האוצר.

נציגי הסגל הבכיר טוענים כי תוספת השכר היא התשובה ל"בריחת המוחות" לארצות־הברית, אבל קשר זה הוא רופף. הסכם השכר מתגמל בעיקר את הפרופסורים הוותיקים, שממילא נהנים משכר גבוה — 30,000 שקלים לפחות (לא כולל הטבות). החשש ש"מוחם יברח" כמעט אפסי.

ויתרו על המצוינות

בניגוד לתעמולת הסגל הבכיר בישראל, הפער בשכר הממוצע בין פרופסורים בישראל לבין הקולגות בארצות הברית זעום. על פי אתר "Inside Higher Education" שכרו של פרופסור אמריקאי הוא פחות מ־32 אלף שקל לחודש (בכלכלה שבה התוצר לנפש גבוה ב־50% מהתוצר לנפש בישראל). בשונה מישראל, השכר מותאם לתחום המחקר, לסוג המוסד, ובעיקר להישגי החוקר. גם השכר בישראל מאופיין בשונות גבוהה, אך זו כמעט ואינה מתואמת עם הישגי החוקר או עם החלופות הכלכליות העומדות בפניו.

הדיפרנציאליות בשכר בישראל מבוססת על שלושה מרכיבים: ותק, קידום, וגיוס תקציבי מחקר. מובן שבטלה אינה עוצרת את מחוגי השעון. הקידום בדרגות, לעומת זאת, מושפע מההישגים, אבל באוניברסיטאות החלשות הסטנדרטים פשוט נמוכים יותר. התוצאה היא שבמקרים רבים חוקרים בינוניים ומטה, שנמצאים זמן רב במערכת, נהנים משכר גבוה יותר מחוקרים מצטיינים.

מנגנון נוסף שיוצר זיקה בין מצוינות לשכר מבוסס על תוספת הכנסה המתקבלת כאשר חוקר מגייס תקציבי מחקר. כלומר חלק ניכר מהכסף הציבורי מגולגל לכיסו של החוקר במקום לרכישת ציוד למעבדות, תשלום לדוקטורנטים והוצאות מחקר שונות. התוצאה היא שחוקרים אכן נהנים משכר גבוה יותר, אבל גם כאן המתאם עם הישגי החוקר והחלופות הכלכליות העומדות בפניו קטן למדי. לא ברור כיצד ניתן להצדיק מצב שחוקר בינוני, שזקוק לציוד יקר, נהנה משכר העולה על שכרו של חוקר מצטיין שזקוק לנייר, לעיפרון ולמחשב.

לא מתייחסים לצעירים

בעיית בריחת המוחות רלבנטית דווקא לחוקרים צעירים מצטיינים, שסיימו לימודיהם בחו"ל ומתלבטים אם לשוב לארץ. שכרם נמוך מאוד לעומת זה של פרופסורים ותיקים (פחות מ־15 אלף שקל לחודש). חמור מזאת: נציגי הסגל הבכיר דרשו שחלק ניכר מהתוספת לשכר יופנה להגדלת מרכיב הוותק, ובכך תרמו להגדלה נוספת לשכרם של הוותיקים, ולהרחבת הניתוק בין חלופות כלכליות לבין השכר. נוסף על כך, בתחומי מחקר רבים קיים מחסור בתקנים. ניתוב תוספת התקציב ליצירת משרות היה מציל יותר "מוחות".

שר האוצר רוני בר־און טען שיש להעלות את השכר בכפוף לרפורמה שתהיה "שינוי תוכני ומהותי בהשכלה הגבוהה". נשיאי האוניברסיטאות הצטרפו ודרשו את יישום המלצות ועדת שוחט. אבל הפתרון לבעיות אינו מצוי בדו"ח הועדה, מאחר וזו דאגה בעיקר למקורות הכספיים של המערכת. שני מרכיבים חיוניים חסרים בהמלצות: ראשית, שינוי מדיניות ה"ועדה לתכנון ותקצוב", מאחר שרק 7% מהתקציב בידיה מבוססים על תפוקות כמותיות. נוסחה זו אינה מעודדת במידה מספקת גיוס חוקרים מצטיינים. שנית, הקמת גוף ציבורי שיבקר את איכות המחקר וידרג חוקרים או מחלקות על פי הישגיהם.

• הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת לונדון ועמית בכיר במרכז שלם