הקדיחה הגדולה

לפעמים חמישה כוכבים פשוט אינם מספיקים. את 2007 גמרתי כשרק סרט אחד, "בופור", יצא ממנו עם חמישה כוכבים. והנה אנחנו עוד לא בשבוע העשירי של 2008 וקוראי המדור בוודאי מבחינים שהשבוע יש לנו כבר סרט שלישי, בארבעה שבועות, שמקבל חמישה כוכבים (ועוד שניים עם ארבעה וחצי). "זה ייגמר בדם", סרטו החמישי של פול תומס אנדרסון (אחרי "סידני", "לילות בוגי", "מגנוליה" ו"מוכה אהבה"), הוא בו בזמן יצירה אחות ל"ארץ קשוחה" של האחים כהן, אך גם הנגאטיב המושלם. הנופים אותם נופים, האווירה המדברית, הבראשיתית, היא אותה אווירה, והמסרים המנסים לאפיין את אמריקה הטובעת בביצה של אלימות ובצע, באמצעים מטאפוריים של דמויות שנדמה שמכרו את נשמתן לשטן, גם הם מתכתבים זה עם זה. ובנוסף, לשני הסרטים יש מערכה אחרונה שמסוגלת לבלבל גם את הקפדן שבצופים.

בדם זה ייגמר. דניאל דיי לואיס מהפנט

אך הוא גם ההפך המוחלט שלו. בשעה שסרטם של האחים כהן מתגנב מאחורי צופיו בדממה, "זה ייגמר בדם" מוריד על ראשם קורנס כבר מההתחלה. הסרט הזה הוא אקסטרווגנזה קולנועית מסחררת. הוא אומנם חף מזיקוקי הדי־נור שאפיינו את אנדרסון ב"לילות בוגי" או "מגנוליה", או ההתחכמויות של "מוכה אהבה", ובכל זאת, כל שוט כאן עוצר נשימה, כל סצינה חונקת, כל לבנה עלילתית מצטרפת למגדל הקולנועי שבסופו קורס על ראש הצופים ומותיר אותם הלומים. אז גם "ארץ קשוחה" המופתי קיבל ממני חמישה כוכבים וגם "זה ייגמר בדם", אבל זה רק כי חמישה כוכבים זה המקסימום בסולם שלי. מגיע לו יותר. זהו אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי כבר שנים. אולי הסרט הטוב של העשור.

והוא מתחיל בדממה. במשך קרוב ל־20 דקות לא נאמרת בסרט מילה. העלילה מתחילה ב־1898 ורק אדם אחד נמצא שם: דניאל פליינוויו, אחת הדמויות המרהיבות ביותר שנראו בקולנוע האמריקאי לתולדותיו (בגילומו עצום המידות והמהפנט של דניאל דיי־לואיס שמגלם היטב אדם שחי את חייו כדמות שגינוניה מופרזים). כשהסרט מתחיל פליינוויו לבד, באמצע המדבר, חופר בעצמו באר במו ידיו. הוא מוצא כסף. מגייס אנשים. כורה באר נוספת ומוצא נפט. ואז הוא מתחיל לעבור בין עיירות, מבקש לקנות מאנשים קרקעות כדי להקים בארות נוספות. תחילת המאה ה־20, הבהלה לזהב שהובילה רבבות חולמים ותמימים למערב הצחיח של ארצות הברית מתפוגגת, ופליינוויו גילה את הזהב האמיתי, זה השחור: הנפט.

הסרט עובר ל־1911 ובו מתנהלת עיקר העלילה. פליינוויו הופך לחידה מול עינינו. מחד, אנחנו יודעים להעריך מישהו כמותו, שראינו אותו מקים את העסק שלו בעשר אצבעותיו. מצד שני, מה מניעיו האמיתיים. האם הוא ישר או נוכל? צדיק או חוטא?

היו שהשוו את "זה ייגמר בדם" ל"האזרח קיין", סרטו המונומנטלי של אורסון וולס שגם הוא עוסק בנשמתו המחשיכה של טייקון. הדמיון קיים במערכה האחרונה של הסרט - פליינוויו כמו קיין מתבודד באחוזתו. ואכן, שני הסרטים מבקשים לומר משהו על האופן שבו עושר וכוח משחיתים את הנשמה, מעוותים את אמות המוסר. אבל "זה ייגמר בדם" אומר משהו הרבה יותר מבהיל מזה: הוא עוסק במגלומניה, בתחושת העליונות, בעוצמה הכמו־אלוהית שמתלווה לכוח העצום שצובר הגיבור, בזכות כספו, נכסיו והשפעתו.

וכך, בדומה לאווירה המיתית של "ארץ קשוחה", נפרס גם "זה ייגמר בדם" כמו סיפור תנ"כי, אי שם במדבר, עם עלילה שמתחילה בריב בין קין והבל, ממשיכה בעקידה ומכילה שלל דימויים גדולים מהחיים.

במונולוג המרשים של פליינוויו, שבו אנחנו לומדים מעט על אופיו, הוא מתוודה "יש בתוכי שנאה". למרות אורכו של הסרט - שעתיים וחצי - הסרט אינו עשיר בעלילה. הוא ממקד את כל תשומת ליבו בדמות של פליינוויו, שכמו מפלצת ענקית הולך וגדל ככך שהוא נהיה חזק יותר. והכוח שלו מעוור את עיניו למציאות: בכל פעם שהוא מוצא נפט, מכה אותו טרגדיה. אבל הוא ממשיך, אולי מההבנה שהעושר חשוב יותר מחיי האדם הקרובים לו. פליינוויו הולך ומרחיק מעליו את בני האדם, מהסיבה שהוא לא יכול להיות בקרבת אלה שאינם כמוהו. הוא מרגיש אותם בעצמותיו, הוא חש את השוני ובז להם. הוא פתח את הסרט כשהוא לבד, וכך הוא גם מסיים אותו. ובין לבין הוא יהרוס אנשים, ויהרסו גם אותו. אבל ממונו נשאר שלם.

הסיקוונס האחרון, שבו הסרט פונה לאקלים קולנועי שונה ממה שקדם לו, כבר נכנס בזריזות לז'רגון הפולחני של מעריצי הקולנוע האמריקאים. אם עד הרגע היינו עדיין בדילמות באשר לדמותו של האיש, מה טיבו האמיתי, בא הסוף וחושף את האמת. זהו השואו־דאון הסופי בין שני הגיבורים, אלא ששניהם אנטיגוניסטים. וזו סצינה עשירה בדימויים ומטאפורות, ומכילה את ההופעה הכי בומבסטית של לואיס. "זה ייגמר בדם" לא רק מתאר את עלייתו, נפילתו ושוב עלייתו של איל הון ונפט, הוא גם עוקב אחר ההתפתחויות כשהוא רוכב על רכבת הרים קולנועית הדוהרת בעליות ובמורדות הז'אנרים: מדרמה, למערבון, למלודרמה ולבסוף הפארסה. פול תומס אנדרסון והכישרון העצום שלו לופתים אותנו בגרון ומטיחים אותנו לתוך הלוע של הנשמה האמריקאית - הקפיטליסטית, האוונגליסטית - בשיא אפלוליותה. זו הנשמה שבנתה את העולם שבו אנחנו חיים.