הומו איראני: אנחנו בארון, כי אחרת יהרגו אותנו
עם או בלי קשר לרעידות האדמה, לא כדאי לפתח נטיות מיניות חריגות ברפובליקה האיסלאמית. הומוסקסואל איראני שנמלט למלזיה, ומבקש בה מקלט, גולל במכתב את מצבם העגום של הגאים במולדתו: "אומרים שאנחנו נלחמים באלוהים - אם זה העניין, מדוע הוא יצר אותנו כך?"
מתברר שבאיראן לא כדאי לפתח נטיות חריגות. "נולדתי וגדלתי באיראן, מדינה שהורגת אנשים שמתאהבים. הממשלה שלי הורגת הומוסקסואלים ורואה בנו אויב של אלוהים. הנשיא שלי התכחש לנו אפילו כבני אדם כשטען שאין הומואים באיראן בנאומו באוניברסיטת קולומביה", כתב ספהר (שם בדוי).
תמונות הומוסקסואל שהוכה באיראן (מאתר IRQO)
במכתב שפורסם באתר ארגון ההומואים והלסביות האיראנים (IRQO), גולל ספהר את סיפורו והתחנן לעזרה. לדבריו, ההומואים באיראן לא יכולים לצאת מהארון. "אנחנו נשארים בארון כי אחרת הם ילקו אותנו, יתלו אותנו, יהרגו אותנו". הוא תהה על היחס שאנשי הדת השולטים באיראן מעניקים לאנשים מסוגו: "הם אומרים שאנחנו נלחמים באלוהים בגלל שאנחנו מתאהבים באותו מין. אני רוצה להבין, אם זה העניין, מדוע אלוהים יצר אותנו כך?".
הוא סיפר כי הכל החל בתיכון וההתעללות, שכללה מכות ואגרופים, השאירה בו צלקות נפשיות. "אז פגשתי מישהו מבית הספר ששינה את חיי. ההרגשה שהיתה ביננו, סוף סוף נתנה משמעות לחיי", כותב ספהר. הוא החל ללמוד באוניברסיטה ולדבריו, "זה העסיק את מחשבותי לזמן מה במקום חדש עם אנשים חדשים שלא הכירו אותי".
"בסוף הלכתי לראות רופא והבנתי שזה הטבע שלי ולא וירוס כלשהו. עדיין, חיפשתי תשובות לשאלות רבות. אחרי כמה שנים טובות זה נגמר ושוב הרגשתי עצבות, שוב בדידות. האם אני חולה? יש לי מחלה? המשפחה שלי נטשה אותי, רק בגלל שאני אוהב אנשים מאותו מין?", כתב ספהר.
רבים נאלצים לברוח
הומואים רבים כמוהו נאלצים לקבל החלטה קשה ולעזוב את איראן מולדתם למדינות שונות. חלקם מבקשים מקלט מדיני ולעתים נתקלים בסירוב שמשמעותו עבורם הוא אחד – מוות. עם החזרה לאיראן, השלטונות מגיעים אליהם ומטפלים בהם בחומרה.
ספהר הגיע למסקנה שעליו לעזוב את איראן, יצא דרך הגבול עם פקיסטן ומשם הגיע למלזיה. "אם הייתי נעצר היו עלולים להוציא אותי להורג בתלייה פומבית ללא משפט", כתב. לדבריו, המצב הכלכלי הקשה שלו במלזיה הביא אותו לניסיון למכור כליה, אך התברר לו שהדבר בלתי חוקי במלזיה. "אסור לי לעבוד, כך שקשה לי מאוד למלא את הצרכים הבסיסיים ביותר להישרדות".
נראה כי התקווה היחידה של ספהר כרגע היא, למרבה האירוניה, אותו אלוהים שבשמו נשללה ממנו הזכות לחיות בארצו. במכתבו כתב: "אני מתפלל. אני מתפלל. אני מתחנן לאלוהים שיעזור לי. אני מתכנן להתאבד אבל אם אעשה זאת אני אפסיד הרבה. היו לי תכניות. רציתי לכתוב ספרים. רציתי לחלוק את החוויות שלי. רציתי לעזור לגייז להבין טוב יותר מי הם. רציתי לדבר עם אנשים כדי לעזור להם להבין שגם לי מגיע לחיות. אני לא יכול לעשות תכניות על בטן ריקה. אני לא יכול להמשיך את החיים האלה. אני עדין צעיר. אני רוצה לחיות אבל אני לא יודע איך".
