האדישות תרעיל את כולנו

התקשורת רעשה השבוע כשהתגלתה הרעלת הדגים בכנרת, וכולם מבקשים למצוא את האשם בסיכון חיי אדם. אלא שיש כאן החמצה של הנושא האמיתי: השאלה החשובה יותר היא לא מי הרעיל אלא איך הגיע אליו הרעל?

בכל שבוע מתגלות הרעלות בישראל, בין אם מדובר בהרעלה מכוונת של חיות בר המזיקות לחקלאות, או בהרעלה על רקע של סכסוכי חקלאים. בכל מקרה פוגעות ההרעלות הללו בחיות בר מוגנות, כאשר במרבית המקרים נפגעים בעלי חיים הניזונים מהפגרים המורעלים.

נשרים הניזונים מפגרים של בקר שהורעל, בגלל סכסוך בין בוקרים על שטחי מרעה, מאכילים את גוזליהם בבשר המורעל. רק השנה מתו באופן זה עשרות נשרים וגוזלים, המצב כה חמור, שהוא מאיים להכחיד כליל את אוכלוסיית הנשרים בצפון הארץ, ונדרשה התערבות של רשות הטבע והגנים על מנת "לעודד" את הילודה במושבת הנשרים בגמלא.

במה שונה הרעלת הנשרים מההרעלה בכנרת? השוני הוא שהפעם, ההרעלה הגיעה ממש אל שולחן האוכל שלנו, ועל כן ברור לכולם ש"יש לתפוס את האשם ולמצות עימו את הדין". וזו בדיוק הבעיה: המשרדים החוקרים את ההרעלה האחרונה מתרכזים בהרעלה עצמה, כאשר למען כולנו היה עדיף לו היו מתרכזים בשאלה כיצד מלכתחילה הגיעו לידי המרעיל חומרי הרעלה מסוכנים. את ההרעלה בכנרת, כמו מקרי הרעלה אחרים, ניתן היה למנוע אם רק היו משרדי הממשלה הממונים על החזקת הרעלים מתייחסים לנושא כשם שהמשטרה מתייחסת להחזקת נשק: החזקה ללא רישיון היא עבירה חמורה.

בהעדר פיקוח - האסון הגדול עוד יתרחש

חומרי ההדברה בהם נעשה שימוש כנגד חיות הבר הם מהמסוכנים ביותר: רעל ה"טמיק" למשל, שנועד להחדרה לקרקע בלבד, מפוזר בפיתיונות חשופים בשטחים החקלאיים. מספיק מגע של אדם ברעל בכדי להביא למותו. חיות הבר אוכלות או נחשפות לחומר, והוא מתפשט בהמשך גם לפועלי הניקיון של הטבע - הדורסים ואוכלי הפגרים. אך הרעלים לא מתפרקים וכך מתקבלת שרשרת של מוות.

תנים וציפורים שהורעלו ב"טמיק" (צילום: באדיבות רשות הטבע והגנים)

לפני כחודש פוזרו יותר מ-30 ק"ג של עופות שהורעלו ב"טמיק" באזור לכיש, וקטלו באחת 97 תנים ומספר עופות דורסים נדירים. הפגרים המורעלים בשטח הם סכנה, ועל כן איתורם המיידי הכרחי. כל דיווח על הרעלה מוציא לשטח כוחות גדולים של פקחים, אשר מתחילים מיד באיתור הפגרים ובקבירתם, בניסיון לצמצם את הנזק האקולוגי. כשבכל שלושה ימים מתרחשת הרעלה - האסון הגדול עוד יגיע.

מתוך 120 דיווחים על הרעלות בשנה החולפת, רק שמונה תיקים הגיעו לבית המשפט. מתברר שהקושי המשפטי הוא לקשור בין הרעל למרעיל. אך למרעילים אין שום קושי להשיג את החומרים בניגוד לחוק, והאכיפה המבוצעת כנגד מי שמחזיק ברעלים המסוכנים הללו ללא היתר והכשרה כמעט ואינה קיימת.

וכך, כל מה שנותר לפקחים ולאנשי המקצוע לעשות הוא לנסות לצמצם את נזקי ההרעלה הבאה. בשיטה זו לא ייפסקו ההרעלות, וזה רק עניין של זמן עד שגם בני אדם ייפגעו באחד המקרים.

חיות הבר משלמות את מחיר אזלת היד הזו כבר שנים רבות. עכשיו הבעיה הגיעה גם לשולחנם של בני האדם. אם לא נתחיל לאכוף ולפקח באופן הדוק על השימוש ברעלים במדינת ישראל, לא רחוק היום שבו כולנו "נאכל את שבישלנו" - תרתי משמע.