אמנות בחנות הבגדים

כשהמסורת הצרפתית, מפוארת ככל שתהיה, נשענת בכל כובד משקלה על הכתפיים הפריזאיות הצנומות, לא פשוט כל כך להעיז ולחדש. ומה לעשות, לחדש, להפתיע ולרגש, וגם להנעים לעיניים, זה בדיוק מה שאני מצפה מהאמנות שלי לעשות. נכון, אמנות היא לא חברה סלולרית, אלה הרי מרגשות ומפתיעות אותנו על בסיס קבוע, ואכן, בפריז, גם בפריז, רואים ברחובות הרבה יותר טלפונים ניידים מאשר אמנות צעירה ומוצלחת.

זה לא שחסרה כאן אמנות. מבחינתי, הכניסה הקלאסית למטרו, בעיצוב האר-דקו של גימאר, משמחת את העין מספיק לבוקר אחד, ובטח אם המטרו הזה מוביל אותך במקרה אל המתרחצות העדינות של דֶגה בחדרים האפלים במוזה ד'אורסיי או אל ריבועי הענק של רותקו בפומפידו. אבל בינות ליצירות המופת מכל הזמנים, מתעורר חשק לטעמים חדשים, לאמנות שאולי אינה ראויה עדיין להיות מוצגת במוזיאון, אפילו שלא תהיה מושלמת, שתהיה רק מעניינת. אבל קודם כל - שתהיה.

בערים גדולות אחרות - לונדון, ניו יורק, ברצלונה, תל אביב - האמנות הצעירה קופצת לעיניים, מטרידה אותן לעתים. בפריז צריך לחפש אותה מתחת לאדמה. אני מצאתי אותה במקום מאוד לא צפוי.

הממסד האמנותי בלתי חדיר. עבודה של ז'ולי לגרנד (צילומים: כנרת רוזנבלום)

הגלריה של הגלריות

בעומקה של קומת בגדי המעצבים בגלרי לאפייט, יש פתח עגול שמוביל למסדרון שחור משחור. אל פחד. הקניות יחכו עוד רגע. תעלת הלידה המעט אוונגרדית הזאת שופכת את הקונה התמימה לתוך גלריה גדולה, לבנה, בוהקת באור יקרות, שמציגה עבודות אמנות עכשוויות, צעירות, מעניינות.

גלרי דה גלרי (הגלריה של הגלריות), המרעננת הזאת, בליבו של מוסד האופנה והצרכנות הוותיק כל כך, היא יוזמה של גיום האוזה, הצאצא החתיך של תאופיל באדר, אחד משני מייסדיה של גלרי לאפייט. למרות גילו הצעיר, עדיין לא בן שלושים, האוזה הוא אחד הפטרונים המשמעותיים של אמנות צעירה בצרפת. הוא ביקש לקרב את צרכני האופנה לאמנות ובגלריה של הגלריות זה מקבל גם ביטוי גיאוגרפי.

מזה שלוש שנים שבחלל המוצלח של הגלריה מוצגות תערוכות של אמנות צעירה, ציור ופיסול, וידאו ומיצגים, שלפעמים קשורות איכשהו לאופנה, לפעמים לא. במסגרת הפסטיבל השנתי הבינלאומי לאמנות מקיימת גלריית הגלריות את "אנטידוט", אירוע שמציג את עבודותיהם של אמנים מבטיחים. בסופה של כל תערוכה רוכשים האוזה וסבתו - אחלה סבתא - את העבודות כולן. זהו צעד של תמיכה באמנות המודרנית ובאמנים המתקשים להתפרנס, בפריז כמו בכל מקום אחר, וכמובן גם מעשה שיווקי אלגנטי, זריקה של עדכנות ואליטיזם לגלרי לאפייט.

נשים בשמלות שנות העשרים ובחורים במשקפי קרן. פתיחה בסגנון פריז 

קהל בובואי מושלם

כשנשפכתי לגלרי דה גלרי במהלך הסיילים של החורף נתקלתי בתערוכה שהציגה את הבגדים של כריסטיאן לקרואה במין ערבוביה הומלסית, עתידנית משהו וקצת שחוקה. בחג האהבה, סנט ולנטיינ'ס, שלא מוערך כאן במיוחד, נפתחה התערוכה "subtile textile"(שמוצגת עד ה-23 במרץ). מוכרחים להודות שכמה ימים קודם חשבתי מה ללבוש לפתיחה הראשונה שלי כאן, מוכרחים גם להודות שכל המחשבות האלה לא הובילו אותי רחוק יותר מאשר זוג המכנסיים הקבוע, שיודע לעשות יפה את העבודה. וטוב שכך. היה קר לתפארת, ועלמות החן שעמדו בכניסה לגלריה ובידיהן רשימות המוזמנים, לבשו שמלות דקיקות שכפתורים גזורים בהן. הקור כמעט שבר אותן, והן הרשו לעצמן לרעוד בפומבי בעודן מברכות לשלום את המוזמנים.

ובפנים: אותו אור בוהק ואך ורק מוזמנים שיכולים להרשות לעצמם להראות באור בוהק שכזה. זה היה קהל "בּוֹבּוֹאי" (ראשי התיבות של בורגני ובוהמייני) מושלם: נשים צעירות בשמלות שנות העשרים ונעלי מרק ג'ייקובס ובחורים במשקפי קרן ורעמות שיער שנפרעו בכוונה. לצידם, מצד הניסיון, הכסף והמורשת - מבוגרים שהתבגרו בחן ובמעילי פרווה.

וכן, גם במשקפי שמש. והיתה שם בחורה אחת, סליחה, אבל אי אפשר היה להתעלם מזה, בלונדינית זוהרת, שבאמצע אולם התצוגה ישבה והניקה את בנה, ההנקה הכי חושפנית ופוטוגנית שראיתי לאחרונה. זהו צעד די חתרני בעיר שבה לא ראיתי ולו תינוק אחד זוכה לקבל את חלב האם שלו בפומבי. אולי זה היה בכלל מיצג מחאתי; כך או כך, זה היה מיצג יפה.

אחרי שהמיניקת האטרקטיבית סיימה להניק אפשר היה להוריד ממנה את העיניים, להחליף כוס שמפניה ריקה באחת מלאה, ולהתיחס גם לעבודות. לא רע בכלל. חלקן אפילו טובות. כמה מרגשות אפילו. את צרורות הבדים הסיניים שמוטלים בעגלות מתכת מחלידות, העבודה של קימסוז'ה, אמנית יפנית העובדת בניו יורק, כבר ראיתי בגרסאות שונות. מעניינות יותר היו המראות של עיישה האמו, העשויות בד סאטן לבן, שנשרט בצורת צלליות המשתקפות בהן. אבל הציורים הנשיים, הרקומים, האירוטיים והפצועים של קתרין בוש, ולהבדיל העבודה המרהיבה בעוצמתה ובעדינותה של ז'ולי לגרנד, חוטי משי צבעוניים על סרקופג עשוי מראות, שוות ביקור, גם בלי הקהל היפה מסביב. אם כי לגרנד עצמה משלימה בנוכחותה את העבודה שלה, בשמלת וינטג' כחולה כהה, גרביונים ורודים מאוד ומעיל פרווה מלאכותי בלבן, קוקו גבוה והתרגשות לאין קץ.

הקושי להתברג בסצנה

אלכסנדרה פאו, אוצרת התערוכה, בת שלושים עם קארה מתבקש, אנגלית טובה ונעליים מצוינות, בחרה עבודות שחוט עובר בהן כחוט השני. "חשבתי על חוט, כמו חוט שתופרים איתו פצעים, חשבתי על התפירה כפעולה מרפאת, שיכולה להקל על הכאב", היא מסבירה תוך כדי קבלת נשיקות ומחמאות מהמבקרים האחרים. היא עיתונאית ומבקרת אמנות, מלמדת בבית ספר בצפון פריז, והיא נרגשת כל כך. מבחינתה, ההזדמנות להציג בגלריה של הגלרי לפאייט, היא הזדמנות אדירה. "אין כאן שום השפעות מסחריות", היא אומרת. "ואיש לא התערב לי בבחירות האמנותיות. הדבר היחיד שביקשו מכל אמן שמשתתף בתערוכה הוא גם לעצב חלון ראווה אחד, ועם זה לא היתה לי שום בעיה".

אז מה בכל זאת הבעיה של האמנות הצרפתית הצעירה? קשה להבין בערב חגיגי שכזה למה היא זקוקה לתומכים נדיבים ולאוצרים אמיצים שיחלצו אותה מהבוץ. פאו מספרת שהממסד הצרפתי מקובע ובלתי חדיר, ושהאמנים הצרפתיים לא מדברים מספיק אנגלית כדי להשתלב בסצנת האמנות הבינלאומית. אבל כדי להבין יותר את התקיעוּת היחסית של האמנות הצעירה בצרפת, הביטו על המצנח השחור שתלוי מהתקרה, זורק על הלובן שלה כתמים גדולים של שחור וצבעים, ותשאלו את יוצרה, סנטיאגו בורחה המקסיקני, על הקושי להתברג בעולם האמנות הפריזאי. אבל תשאלו אותו מהר, כי בסוף השנה הוא עוזב את פריז וחוזר למקסיקו.

"הסצנה כאן מאוד סגורה. אמנים צעירים מצליחים לחדור לתוכה רק אם הוכיחו את עצמם מחוץ לצרפת. במקסיקו, אם אני רוצה לשתף פעולה עם מישהו אני פשוט מתקשר; פה אנשים מוכנים לעשות את זה רק אם יוצא להם משהו מזה. קשה ליצור כאן חברויות. למעשה, כולם עוברי אורח, נמצאים כאן לתקופה קצרה וממשיכים הלאה".

גם יוקר המחיה הפריזאי מקשה על חיי האמנים הצעירים כאן. "מאוד אופנתי לתת למישהו אחר לעשות את העבודה בשבילך, אבל ביקשו ממני 9,000 יורו בשביל התפירה, אז תפרתי אותה בעצמי", הוא מספר. בטח שמגיע להם, גם להם, להתפרנס בכבוד. אבל אז, תמיד קיימת הסכנה שכל הווינטג' השוק-פשפשימי הזה, שהם רוקחים על עצמם בצניעות ובתעוזה יצירתית, יתחלף באיזו חליפת מעצבים שנקנתה, נקייה וחדשה ויקרה אימים, ממש ליד.