לקחים מוטעים, מסקנות חפוזות

ראש הממשלה הכריז זה מכבר, כי "לקחיה של המלחמה מיושמים בכל רבדי הפיקוד של צה"ל". ואילו הרמטכ"ל הודיע כי "ההישג הנדרש מצה"ל הוא הכרעה מהירה בכל סוג של עימות".

סביר להניח כי יש קשר בין ההכרזה להודעה וכי הלקח מ"הדשדוש" במלחמת לבנון השניה שעליו הצביע דו"ח וינוגרד, מביא למסקנה בדבר הצורך ב"הכרעה מהירה". אלא שיש סיבות טובות לפקפק בלקחים שנלמדו מהמלחמה וכתוצאה מכך גם במסקנות.

לקחים מבוססים על תחקירים, ותחקירים טובים מחייבים חוקרים בעלי כישרון, נסיון וחשיבה ביקורתית. לצה"ל יש מסורת ידועה של חוסר מקצועיות בניתוח קרבות והסקת מסקנות. אחרי מלחמת לבנון הראשונה מסמך רשמי של צה"ל קבע כי הפקת הלקחים ממנה היתה ירודה ופגומה. אם התחקירים פגומים, ברור שגם הלקחים מפוקפקים.

גם הנסיון להסתמך על לקחים של ועדת וינוגרד, ערכו מוגבל. הוועדה התמקדה בחקירת תהליכי קבלת החלטות, לא חקרה קרבות ולא בדקה את ביצועי צה"ל בשדה הקרב, פרט לשני קרבות שגם בהם הסתמכה על תחקירי צה"ל, או על מצגות שהגיש לה.

הנסיון ההיסטורי מוסיף סיבות שלא לתת אמון בהכרזות שהלקחים הופקו. כך למשל, ועדת וינוגרד מזכירה פעמים אחדות כי חלק מהכשלים שנתגלו במלחמה האחרונה הוזכרו גם בדו"ח אגרנט. אם 30 שנה לא הספיקו לתקן ליקויים אלה – מי יכול להיות בטוח שהפעם יתוקנו?

כשם שמוטב להטיל ספק בהכרזתו של ראש הממשלה, כך ראוי להתייחס בביקורת להודעתו של הרמטכ"ל בדבר הצורך בהכרעה מהירה.

קצינים ומומחים הודיעו זה מכבר כי הבעיה של מלחמת לבנון השניה היתה האיחור בהפעלת המהלך הקרקעי. מהלך כזה, לדעתם, אילו הושלם במהירות ובנחישות, היה מביא את צה"ל אל עורפו של מערך החיזבאללה וגורם להתמוטטותו. הכרזת הרמטכ"ל ומאמרי המומחים מלמדים על כמיהה של הפיקוד הבכיר של צה"ל לשוב אל הימים הטובים של מבצע קדש ומלחמת ששת הימים, בהם מהלך בזק מוטט את צבאות האויב.

אולם אותם ימים חלפו, והפעם ניצב צה"ל בפני אויב מסוג אחר – גרילה. זה אויב שנמנע מהתמודדות חזית וגם אינו חושש להישאר בעורף התוקפים. להיפך, זו מטרתו. הוא מאפשר לתוקף לפרוץ קדימה ואז מזנב בעורפו. מלכתחילה נערכים אנשי הגרילה לשהות ממושכת בשטח תוך הימנעות מקרב הכרעה ובמאמץ להתיש את יריבם. לטקטיקה של הגרילה הלבנונית נוסף גם נשק אסטרטגי – הטילים.

את השיעור הזה למד צה"ל לא בשנת 2000 אלא שנים רבות קודם לכן. הנסיגה הראשונה מלבנון שבוצעה ביוני 1985, נעשתה תחת לחץ החיזבאללה. צה"ל התמקם ברצועת הביטחון וציפה שצד"ל יילחם בחיזבאללה. כשצד"ל הכזיב, נגרר צה"ל שוב למלחמה בחיזבאללה ושוב ללא השגים מרשימים. נסיגתו החפוזה והסופית של צה"ל מלבנון בשנת 2000 נבעה מהעובדה שגם ברצועת הביטחון לא הצליח להדביר את הגרילה. הטראומה של הפגיעות בתקופת השהות בלבנון יצרה רתיעה מכל שקיעה נוספת ב"בוץ הלבנוני". אולם רתיעה זו לא התבססה על ניתוח וחשיבה.

צה"ל כשל בגיבוש תורת לחימה

מי שיעיין בפרטי מבצע "דין וחשבון" ב-1992 ו"ענבי זעם" ב-1996, יגלה שמלחמת לבנון השניה היתה חזרה מורחבת של מבצעים אלה מבלי שנעשה נסיון רציני להסיק מהם מסקנות. בשניהם נמנע צה"ל מהשגת הכרעה צבאית קרקעית וניסה להכריע באמצעות אש מטוסים ותותחים או באמצעות לחץ על אוכלוסיה הלבנונית. כמו במלחמת לבנון השניה, שני המבצעים הניבו הסכם שהיה לא יותר מאשר הפסקת אש זמנית. מבחינות אלה מלחמת לבנון השניה היתה חזרה מורחבת על שני המבצעים, מבלי שנלמדו לקחיהם ומבלי שהופקה מהם המסקנה הברורה והנבונה.

ניתוח נכון של תוצאות מלחמת לבנון השניה צריך לכלול בחינת כל ההיסטוריה של מאבק צה"ל בחיזבאללה. בחינה כזו מובילה למסקנה חד-משמעית: לפחד משקיעה נוספת ב"בוץ הלבנוני" היה רקע מבצעי ברור. צה"ל לא הצליח לגבש תורת לחימה אסטרטגית וטקטית ללחימה בגרילה. הוא הצליח להדביר את הנסיונות לנקוט שיטת לחימה זו בשטחים, כיוון שטיפל בה מייד בראשיתה ומנע את התפתחותה. אך בלבנון הגיעה הגרילה לרמת התפתחות גבוהה כשהיא נעזרת במומחים ובנסיון שמיובאים מבחוץ.

מול גרילה כזו צריך להציב תורת לחימה ברורה ומגובשת. זה מאבק ארוך ומתיש שההכרעה בו מחייבת חוכמה, יצירתיות וסבלנות רבה. זה יהיה גם המצב אם נסתער על החמאס ברצועת עזה. ה"הכרעה" אולי תהיה מהירה, אבל החמאס יחכה לנו גם אחריה.

על רקע זה יש לראות בדאגה רבה את הודעת הרמטכ"ל בדבר הצורך ב"הכרעה מהירה". הודעה זו מסוכנת משתי בחינות: היא מלמדת על ניתוח לא נכון של לקחי מלחמת לבנון השניה, והיא יוצרת אשליות חסרות כיסוי בציבור, אשליות שכאשר יתנפצו, יגבירו את תסכולו וייאושו.

הממשלה וצה"ל נתונים תחת לחץ – לצאת למסע צבאי נרחב בעזה להפסקת ירי הרקטות. בעניין זה הזהירות ושיקול הדעת הם חיוניים. במערכה הבאה חייב צה"ל לנצח ותנאי לכך הוא חשיבה ביקורתית שמפיקה לקחים נכונים, וחשיבה יצירתית שבונה תכניות טובות. זהו הלקח של עשרות שנות "דשדוש", ואסור להחמיץ אותו.

יש גם לקח מדיני שנובע מהנסיון הלבנוני. לקח שאותו למדו האמריקנים קודם לכך בוייטנאם: כאשר לתנועת גרילה יש בסיס עורפי מוגן בארץ שכנה, קשה מאוד לעקור אותה מן השורש באזור לחימתה. כמו יבלית היא שבה ומתעוררת גם לאחר שהוכתה מכה קשה. אם נוסיף לכך גם את הנסיון של הוויתור על ציר פילדלפי ואת נסיון המלחמה בטרור ביהודה ושומרון, המסקנה ברורה: חופש פעולה בשטחי הגרילה וסגר מוחלט של הגישה לשטחיה הם תנאי הכרחי לביטחון ישראל.

אלוף-משנה (מיל') ד"ר חסדאי הוא היסטוריון ומשפטן