על מזוז ללכת הביתה

אף אחד לא יצא צדיק מהפרשה שעוד פרק ממנה נחתם, כשבג"ץ הכשיר את עסקת הטיעון עם הנשיא לשעבר, משה קצב. לא המתלוננות, שהמרכזית שבהן סולקה לחלוטין מכתב האישום, לא שופטי בית המשפט העליון שבכלל הסכימו לדון בסוגייה – ובוודאי שלא הנשיא היוצא.

אבל הניזוק הגדול ביותר הוא, כמובן, היועץ המשפטי לממשלה. במשרדי פרקליטות המדינה חוגגים משום מה, אבל כל מי שקורא בעיון את פסק הדין לא מוצא שם סיבה למסיבה. כל הפארסה שהתרחשה מסביב לחקירתו של קצב, לרבות ההצהרות הבומבסטיות של מני מזוז בדבר חומרתו-כביכול של כתב האישום המתגבש נגד נשיא המדינה, מה שהטעה גם את ועדת הכנסת שדחקה בו להכריז על ניבצרות פעם אחר פעם, לא הייתה מתרחשת אם מזוז לא היה מקיים מסיבות עיתונאים או מדליף לכתבי-החצר שלו מה דעתו על חומר החקירה.

בדיעבד, מתברר שמזוז לא הכיר ככל הנראה את החומר שהצטבר בתיקי החקירה. אחרת אין להבין כיצד פרקליטיו של קצב הצליחו לשכנע אותו לרדת מן העץ הגבוה שעליו טיפס במהלך השנה הארוכה שבה נישא שמו של נשיא המדינה בראש חוצות. הם הרי לא הביאו עימם שום דבר מן הבית. הכל נמצא שם, בתיקי פרקליטות המדינה, אז איך מזוז לא ראה זאת?

איך בכלל נבנה בראשונה כתב האישום שייחס למשה קצב עבירות כה חמורות? כלום ייתכן שכל מה שיוחס לו במסיבות העיתונאים של מזוז לא היה אלא פרי דמיונו בלבד?

היועץ המשפטי עבר אמנם את "מבחן קצב" בשלום, אבל הסיבה המרכזית לכך היא מדיניות האיפוק שחלק משופטי בית המשפט גזרו על עצמם בעת האחרונה; לא נכונות התנהלותו - או תקינותה. איפוק זה, קשה לדעת למי או למה לייחס אותו, לפרישתו של הנשיא הכריזמטי שהנהיג במשך שנים רבות את מדיניותו פורשת הכנפיים, או לאימתו של שר המשפטים הנוכחי שעושה את כל אשר לאל ידו כדי לקצץ בכנפיו של בית המשפט העליון. מכל מקום הדברים מצאו את ביטויים כבר לפני מספר חודשים כשעל שולחנו של בית המשפט העליון הועלתה סוגיית מינויו של חיים רמון לשר בממשלה.

כבר אז אמרו השופטים איילה פרוקצ'יה ואשר גרוניס שאין בדעתם להתערב בשאלה זו, שכן מי שהכריע בדבר היו הממשלה והכנסת. באותו פסק דין נשארה במיעוט עדנה ארבל, בת בריתה של דורית ביניש. שתיהן מוליכות עדיין את הקו הרואה בבית המשפט העליון את סמכות העל בכל הנוגע להתנהלות כל הרשויות האחרות – לרבות הרשויות הנבחרות בידי הציבור.

עידן זה, כנראה, תם. משה קצב יכול רק לברך על שלא אהרן ברק ישב בראש ההרכב שדן בהסדר הטיעון שנעשה עימו. אפשר בהחלט להניח שהנשיא לשעבר היה גורר אחריו את כל שופטי ההרכב להחלטה שהייתה פחות סימפטית; לא רק למשה קצב. גם, ובעיקר, ליועץ המשפטי לממשלה.

יכול להיות, שבפרקליטות המדינה חוככים כעת ידיים בסיפוק, אבל בציבור הרחב התחושה בוודאי קשה הרבה יותר. לא מעט אנשים זוכרים מה עשו שם לחיים רמון, אז שר המשפטים. דומה שלא יכול להיות ספק שהיה זה מהלך לא ראוי, בלשון המעטה, שנועד לסלק מן התפקיד את מי שהצטייר אז כאיום ממשי על כוחו הבלתי מרוסן של בית המשפט העליון. אף אחד לא טוען, חלילה, שמישהו בבית המשפט העליון "הזמין" את כתב האישום – אבל מה שקרה במהלך החקירה ולאחריה בעת שהתקיים המשפט, היה צריך להדליק הרבה נורות אדומות.

היועץ המשפטי צריך להחזיר עכשיו את המפתחות וללכת הביתה. התפקיד גדול עליו בכמה מספרים. זה היה ברור מבראשית. מי שבחר בו רצה, כנראה, בראש ובראשונה לסלק את מה שנראה אז כאיום המרכזי על המשך כהונתו של אריאל שרון. משה קראדי ודן חלוץ כבר "עושים לביתם". עכשיו הגיע תורו של מני מזוז.

ד"ר חיים משגב, עורך-דין ומרצה למשפט