אחותי, איפה את

תמרה ג'נקינס אלופה ביצירת קומדיות משפחתיות מרירות שמצליחות לחשוף באופן הצורב ביותר את כל מה שהופך קשרי משפחה לבלתי אפשריים. סרטה הראשון, "בשולי בוורלי הילס" מ־1998, הוא למעשה מעין גרסה מוקדמת של "מיס סאנשיין הקטנה" והוא היה אחד מסרטי האינדי המקוריים והשנונים של סוף שנות ה־90. מאז העבירה ג'נקינס את זמנה בבימוי טלוויזיה, וכעת היא חוזרת עם סרטה השני, "לסגור מעגל" (תרגום יפהפה, מושלם ונדיר במקוריותו לשם "The Savages"). אם יש לי בעיה עם הסרט היא נעוצה בעובדה שמהלכיו הדרמטיים צפויים מדי – האחים שנאלצים לחזור לגור יחד כדי לטפל באביהם הגוסס, הניתוק בתחילה וההתקרבות הבלתי נמנעת. הסרט, שהיה מועמד השבוע לשני אוסקרים (על התסריט ועל משחקה של לורה ליני), בנוי דווקא מתסריט שנראה כאילו נשלף מתוך "ספר הפורמטים המשומשים והבטוחים ליצירת דרמה משפחתית צינית, קרירה אך מחממת לב".

מהלכים דרמטיים צפויים, . "לסגור מעגל"

אבל מה שג'נקינס מחסירה באגף המקוריות הדרמטית היא משלימה בשאר האגפים. בדיאלוגים, סיטואציות וסצינות למשל. ואז בליהוק ובמשחק. יש לה יכולת רנטגנית לתאר סיטואציות שבתחילה נראות מופרכות, אבל עד מהרה הופכות אמיתיות ומוכרות, ולכן גם כה צורבות. הגיבורים שלה, האח והאחות לבית משפחת סבאג', הם ההפך המושלם משמם. הם אינם פראיים, הם מתורבתים להפליא. הם למעשה קורבנות התרבות. שניהם עוסקים במילים, ברעיונות, בתכנים, במחשבות, אבל הם התנתקו לחלוטין מכל עולמות הרגש, ולכן הם לא באמת כשירים לתפקד בעולם שסביבם. זהו סרט על נוירוזה כמחלה תרבותית, ועל האופן שבו שני הטיפוסים הדיספונקציונליים האלה נדרשים לתפקד בשעה שאביהם נופל למשכב וזקוק לתשומת ליבם.

אין ב"לסגור מעגל" שום דבר מתוחכם מדי או מפתיע, הוא מתנהל על פי הצפוי, והוא עשוי היטב, באופי המינורי והצונן המאפיין לא מעט סרטים עצמאיים כדוגמתו. אבל הוא מצליח לתאר בחן ובהומור רגעים שהצופה המתבגר - כלומר זה שעובר את גיל ההתבגרות באזור גיל 35 - מגלה שהעולם שבנה לעצמו לא מספיק כדי להכיל את כלל החוויות והתחושות שיאפשרו לו חיים שלמים, תפקודיים, מספקים. גם אם רגעי התפקוד והסיפוק הם אקראיים וזמניים, ואחריהם אנחנו חוזרים להיות בדיוק מי שהיינו קודם.