חלוקת תפקידים מושלמת: אני מלכלך, הוא מנקה
טוב, אני גם מבשל. עוד שבוע של "ביחד" רשמי עבר עם אלון, והחיים שלנו השתנו מהקצה אל הקצה. נוצרה חלוקת תפקידים מוגדרת ומסודרת, שלימדה אותי דבר או שניים על תפישות של נשיות וגבריות והוכיחה לי סופית שלא משנה מה נרצה או נעשה – אנחנו כמו ההורים שלנו. זוגיות גאה
זה התחיל בקטנה. אלון, חולה סדר מושבע, אייש במהירות את משבצת האחראי על הסדר והניקיון. בעוד שאני עורם כלים בכיור ומסרב אפילו להכניס אותם למדיח, הוא ממהר להבריק את הצלחות היטב, לסדר את המדפים ואפילו לנקות את הגז וסביבתו. עד מהרה נוצר דפוס: אני מלכלך והוא מנקה. נראה שהחיבור בינינו באמת מושלם.
כשזה מגיע לבישול מתהפכים התפקידים. הפעם אני מוצא את עצמי עם המון סיבות להכין ארוחת ערב, מטלה שהרבה אנשים שונאים ואני פשוט לא מצליח להבין איך. כשהייתי רווק, לא היתה לי סיבה אמיתית לבשל והסתפקתי בסלט ירוק עם לחם קל. והיום? ממולאים, בשר, עוף ותבשילים למיניהם מגיחים פתאום אל תוך חיי. ממש כמו במדריך לעקרת הבית משנות ה-50, אני מקלף, שוטף, קוצץ ומבשל, נהנה להחליף מתכונים עם החברים הזכרים שלי (למגינת ליבן של חברותיי הסטרייטיות, שמצליחות להרוס אפילו חביתה).
סופסוף מצאתי מישהו שאפילו אוהב לנהוג
בענייני נהיגה, ההגה חוזר שוב לידיים של אלון. סופסוף מצאתי מישהו שאפילו אוהב לנהוג, ושאפילו לא מעלה את השאלה האיומה שמבחינתי הורסת את הקשר: "אולי תנהג אתה היום?". פתאום אני מרגיש כמו מיס דייזי, נוסעת לי ממקום למקום עם בעלי היקר, מחליפה תחנות להנאתי ומעירה הערות על עוברים ושווים. החיים מעולם לא היו נעימים יותר.
השבוע אחד המרצים שלי אמר משהו שהקפיץ לי את הפיוּז: "אצל ההומואים תמיד יהיה אחד שיקבל את התפקיד ה'גברי', והשני שיקבל את התפקיד ה'נשי'". מעבר לכך שמדובר בהומופוביה מטומטמת (כפי שטרחתי כמובן לציין), זה גם פשוט לא נכון. בתוך הארגז הגדול שמכיל את רפרטואר ההתנהגויות, יש המון דברים שמוגדרים מראש כ"גבריים" או "נשיים". אם תחשבו על זה, תבינו שאין שום דבר נשי בבישול, למשל. זו פשוט התפישה השוביניסטית של "שבי בבית, גדלי את הילדים והגישי שלוש ארוחות חמות ביום" שהעלתה את האשה למסלול המהיר שבין הכיור לתנור. אחרי שנים של זיוני שכל על פוסט מודרניזם, על מגדר ועל פמיניזם, דווקא המיקרוקוסמוס הקטן שלנו, שמתנהל בדירה בת שלושה חדרים, לימד אותי עד כמה התפישות שלנו על גבריות ונשיות הן פשוט לא נכונות ומלאכותיות.
סדרה של הוראות יוצאות ממני בלי שאשים לב
נחזור לאותה דירה, לערב טיפוסי. שנינו חוזרים מהעבודה, עצבניים מעוד יום מהנה ופקקים מרניני לב בדרכים, וצונחים בסלון נטולי כוחות. אחרי כמה דקות של צבירת אנרגיות ודיון על ענייני היום, אנחנו נכנסים איש איש לתפקידו. ואז, המ"מ שעדיין לא נעלם וחי בתוכי כמו טפיל נכנס לפעולה ומתחיל לחלק פקודות. זה התחיל בקטן, כמו "מאמי, תעשה קפה", והמשיך לסדרה ארוכה של הוראות שיוצאות ממני בלי שאפילו אשים לב. השיא היה כשסופסוף הלכנו לישון אחרי עוד ערב מהנה בו למדנו זה את זה לעומק, ושנייה לפני שהוא נרדם חיבקתי אותו ולחשתי ברומנטיות אל תוך אוזנו: "מאמי, תביא בבקשה את המים מהמקרר".
ערב אחד, כשהבחנתי שאני מתזז אותו בבית, תפסתי את עצמי לרגע והבנתי שאיך שלא אהפוך את זה, העתקתי במדויק דפוסים שראיתי במשפחה שלי. למרות שתמיד צחקתי עליהם ולרגע לא חשבתי שיבוא יום ואעשה זאת בעצמי, מצאתי את עצמי חוזר במדויק על משהו שנראה לי תמיד מוזר ולא ברור. בין אם זו תכונה מולדת ובין אם זה משהו שאנחנו לומדים כבר בתור ילדים, הצורה האוטומטית בה אימצנו דפוסי התנהגות עליהם גדלנו מדהימה אותי בכל פעם מחדש. זה קצת מבאס, ומצד שני, כשאני מתבונן בהורים שלי, עם הזוגיות המדהימה שלהם שהתחילה כשהיו בני 17 וממשיכה עד היום, עמוק אל תוך הסבנטיז העליזים של חייהם, אני לא יכול שלא לקוות שגם אנחנו נהיה מאושרים ככה בעוד המון שנים.
אחד שגורם ללב שלי לרדת לתחתונים
אז הנה, עוד שבוע של "ביחד" רשמי עבר, והבית שינה צורה. כמה רהיטים וקישוטים שהגיעו מהקיבוץ, יחד עם בחור אחד שגורם ללב שלי לרדת לתחתונים (מזל שהוא שם לעזור לי למצוא אותו), הקפיצו אותי למקום אחר לגמרי בחיים. כמו אבן שנאספת מהחוף ומושלכת בקפיצות גדולות ושמחות אל לב האגם, מצאתי את עצמי צולל אל תוך עולם חדש ולא מוכר, של זוגיות, של משק בית משותף, של חיים אחרים לגמרי - ובו בזמן אני מרגיש כאילו זה הדבר היחיד שידעתי והכרתי אי פעם.
- רוצים לקרוא עוד רשימות על יחסים של הומואים ולסביות? הקליקו כאן
לפנייה לכתב/ת 
