רווקה מכה על חטא: אני אשמה בעצלות
כמחווה לקורא שציין כי כותבי ערוץ היחסים מהללים את חיי הרווקוּת ובו בזמן מקטרים על היעדר אהבה, אנסה ליישב את הסתירה על ידי דיון בגלגוליו של חטא העצלות עם השנים
במאה השישית הגה האפיפיור גרגורי הראשון את דוקטרינת שבעת החטאים שדינם סוף שבוע נצחי בקלאב הוטל גיהינום. שבעת החטאים הם סיווג של מידות רעות שמעצם טבענו כבני אדם, נטייתנו היא להיכשל בהן: גאווה, קנאה, תאוות בשרים, עצלות, גרגרנות, זעם וחמדנות.
אז מה החטא שלי? הגאווה לא לצאת עם כל אחד? תאווה לשכב עם כל פיק-אפ מזדמן? או אולי כולם גם יחד? אני חושבת שהחטא הגדול ביותר שלי הוא חטא העצלות. לכאורה חטא פשוט מאוד, די לי שאשב בבית כל היום מול הטלוויזיה בשביל למלא את דרישות החטא. אבל מסתבר שעצלות אינה חטא כל כך פשוט. הגדרת חטא העצלות עברה במהלך השנים גלגולים שונים. מחטא חמור שמשמעותו חוסר היכולת לאהוב הפך חטא העצלות לדבר של מה בכך.
כמחווה לקורא שהעיר לי זה מכבר כי כותבי ערוץ היחסים מהללים את חיי הרווקות ובו בזמן מבכים על היעדר אהבה בחייהם, אנסה ליישב את הסתירה תוך סקירת שלוש הגדרות החטא שהשתנו במהלך השנים:
חוסר יכולת לאהוב
חטא העצלות הוגדר לראשונה כחטא העצבות ואופיין במלנכוליה, דיכאון ואדישות. הנצרות תיארה את החטא הזה כחוסר היכולת לאהוב את האל במלוא הלב. אבל אולי השאלה שצריכה להישאל היא - האם אנחנו לא חוטאים בחטא העצבות כלפי עצמנו?
רבים מקוראי הערוץ רואים אותנו, הכותבים הרווקים, כמי שאוהבים להתבוסס ברחמים עצמיים, ולפעמים זה נכון. אנחנו רואים עצמנו קורבנות של מערכות יחסים לא מוצלחות ושל שוק פנויים-פנויות אכזר שלא מעריך באמת את איכויותינו – וזאת מבלי לבדוק לרגע כיצד "השוק" רואה אותנו. מנגד, יש כאלה הרואים בנו מסכנים שטרם מצאו בני זוג וחושבים שאנחנו צריכים ללמוד להתפשר, או חושבים שלעולם לא נמצא בן זוג. אבל עמוק בלב, גם הרווק האומלל ביותר יודע שיש בו יכולת ורצון לאהוב. יודע שעל אף היתרונות הגלומים ברווקות, גם הוא רוצה להרים טלפון הביתה ולשאול אם להביא משהו מהסופר בדרך מהעבודה.
מימוש הפוטנציאל הזוגי
לימים השתנה תיאור החטא והפך לחוסר מימוש הפוטנציאל. התיאור הזה הפך את חטא העצלות לחמור פחות מקודמו, שכן דיכאון קשה לרפא, אבל פוטנציאל לכולנו יש, ומימושו אינו צריך להוות בעיה.
אבל מהו פוטנציאל הזוגיות שלנו? האם קיים דבר כזה בכלל? האם מי שהיה לה חבר בתיכון הראתה פוטנציאל זוגיות, וכעת עם הגיעה לבשלות חופתית עליה לממשו? הייתי רוצה להרחיב את הנושא, אבל אני חייבת להודות שהניסיון האינדיווידואלי מביא למסקנות שונות לגבי אנשים שונים. מה שכן, אני פשוט יוצאת מנקודת הנחה שהאדם הוא יצור חברתי שמבחינה ביולוגית נוטה להתרבות, ומכאן שלכולנו פוטנציאל זוגיות.
אדישות כלפי הבדידות
הגדרת חטא העצלות בצורתה הנוכחית היא – אדישות. אם בעבר נחשב חטא העצלות לחמור מכולם, הרי שבהגדרתו היום הוא די מינורי בהשוואה לחטאים אחרים. לי דווקא נראה שאדישות רעה יותר לרווק המצוי מהתבוססות ברחמים עצמיים או מחוסר מימוש הפוטנציאל. האדישות כלפי הבדידות שקולה מבחינתי לחגורה שחורה ברווקות. שלב האדישות הוא שלב הייאוש הסופי, בו מחליט הרווק המצוי שלעולם לא ימצא את אהבת חייו, ולכן עדיף להפסיק לנסות.
איך לכפר על החטא
הרווק העצלן יושב בביתו וחולם על אהבה שתידפק על דלת ביתו. הוא אינו מתאמץ יותר מדי, הוא מרבה להתלונן על שוק הפו"פ ותוהה מדוע הוא, המוצלח, היפה והחכם - בודד. לעיתים הוא מתבוסס ברחמים עצמיים, לעיתים הוא אדיש למצבו, וכמעט תמיד הוא לא מממש את פוטנציאל הזוגיות שלו, בעיקר מכיוון שהוא כבר אינו בטוח שיש לו אחד כזה.
במובן זה חוטא הרווק בעיקר כלפי עצמו - הוא מגלה אדישות כלפי גורלו. האם הוא יגיע לגיהינום? קרוב לוודאי שכן. לא מפני שרווקות היא חטא, אלא מפני שעצלות היא חטא. הרווק שחוטא לעצמו מגיע לגיהינום האישי שלו, שבו לאף אחד לא אכפת יותר מכלום.
אבל מאחר שבחטא עסקינן, ואין חטא ללא כפרה, חייבת להיות דרך לתקן את המעוות. יכולתי להורות לכל הרווקים לקום מהספה ולצאת לבר או להרים טלפון לחבר ולברר אם יש לו ידידות פנויות. אבל כאמור, רווקוּת אינה חטא. העצלות היא חטא. ולכן, רק מי מכם שאינו מאושר ממצבו הנוכחי וחושב שהוא לא עושה מספיק על מנת לשנות את המצב, כדאי שיקום מהכסא, יסיים לכתוב את הטור, יכבה את המחשב וינסה להכיר בן זוג בשר ודם.
- מוקדש לקורא המכונה Good and Strong. אני מתנצלת אם הרגזתי אותך בטורים קודמים.
לפנייה לכתב/ת 
