הורים, השיגרה משעממת? תחשבו יצירתי

עצוב הוא הרגע שבו אתה קולט שההורות הפכה למשימה. נכון, אתה אוהב אותם, אתה מת עליהם, אבל במה בעצם מתבטאת הדרך שלך. איפה הפלפל?

עוד רוטינה. עוד מטלה. להעיר בבוקר. להכין סנדביצ'ים. לקחת לגן. לאסוף. לשים אותם בחדר עם הצעצועים. להדליק טלויזיה. להכין אוכל. לרחוץ. להשכיב לישון. לישון.

השיגרה חונקת, מערפלת וממסמסת את כל הפוטנציאל הענק הגלום במפגש בין הילד ובין ההורה שהעניק לו חיים. 

עצרו לרגע את המולת היום. קחו אוויר. היום נפגוש את ההורות מכיסא הבמאי.

הורות מתחילה בראש

בגדול, משימתו העיקרית של הורה לא שונה באופן מהותי מהמשימה המהותית העומדת בפני מנהלת, ראש ממשלה, סוכן מכירות או קצינה בצה"ל. לחשוב. להפעיל את קופסת המוח. אין פה קלישאה ריקה ובנאלית – הורות טובה, כמו כל מטלה מורכבת ורבת פנים, מתחילה בראש.

נתח משמעותי מאיכות הזמן שלך עם הילדים נקבע עוד הרבה לפני שהם חזרו מן הגן ומבית הספר – ביכולת שלך לפענח את הנחות העבודה שלך, ביכולת שלך למקד את הקשב שלך על אזורי חיים, טיפול ומשחק שלא התמקדת בהם בעבר. ומעל לכל – ביכולת שלך לזרוק לפח אלטרנטיבות בנאליות ולייצר שלל אפשרויות חדשות לחיים שלך במחיצת המלאכים הקטנים שנושאים את שם משפחתך ואת כל הטוב שבך.

אני מדבר כמובן על מטה הקסמים של המוח: יצירתיות.

אני עומד להציע לכם לבצע כמה תרגילים מחשבתיים בסיסיים, נתח קטן מאוקיינוס הטכניקות שמציעה החשיבה היצירתית, ואני עומד לדרוש מכם לעשות זאת לפני שאתם פוגשים את הילדים. בהפסקת קפה במשרד, במהלך עמידה בפקק מייגע או אולי בלילה, כאשר הטורבו שבישבנם נדם ועיניהם עצומות (בתנאי כמובן, שאתם ברמת עירנות סבירה, ולא במצב צבירה של פטרוזיליה).

יש לי בקשה אחת מכם: תנסו. תנו הזדמנות. צאו למסע קסם מנטאלי והרשו לעצמכם להיות אידיוטים לעשר דקות. זה בסדר. אף אחד לא יראה. אתם גם עשויים לגלות, חלילה, שאתם נהנים מהתהליך. במקרה כזה אני מעניק לכם אישור מוסרי לעשות זאת פעמים נוספות. אף משטרת מחשבות לא תעצור אתכם.

טריק א': מקפצת הפוקוס – כשהטפל הופך לעיקר

בכל רגע נתון ביממה - הקשב שלך מופנה למשהו, המחשבות שלך טרודות במשהו. בדרך כלל ההורה מוצא עצמו עסוק בסט קבוע של נושאים ורוטינות שחוזרות על עצמן – כמה כסף יש לי, מה נעשה עם הילדים בשבת, מה צריך לקנות לארוחת ערב, וכיוצא באלה דאגות וטרדות.

כל כך היינו רוצים להוסיף פלפל, חידוש ועניין לחיי המשפחה שלנו – אבל זה לא יקרה כל עוד נלך בנתיבים השבלוניים.

לא, רבותי. רעיון חדש לא "מתפלק" סתם ככה. יש דרכים שיטתיות לייצר אותו.

אחת מהן היא מקפצת הפוקוס – נסו במשך זמן מסוים לרכז את כל מאמצי המחשבה שלכם בהעלאת רעיונות חדשים בחלקיק הורות קטן וממוקד ("שולי"). אל תנסו לנצח את כל המלחמות בבת אחת. התרכזו בדבר שבדרך כלל לא חלמתם להקדיש לו מחשבה יתרה.

לפני חצי שנה גייסתי את תאי האפורים בסוג כזה של משימה. ניסיתי לחשוב על רעיונות חדשים שקשורים למשימה סופר-ספציפית: איך אני מעיר את הבת שלי, נסיכתי, בבוקר. מכיוון שהיקיצה הונטורית הנפוצה של ליטוף, נישוק, חיבוק (וטלטול שב"כ כמוצא אחרון) יצרה תסכולים רבים אצל שני המשתתפים באירוע, הגיתי בבעיה זו יומם ולילה. כעבור עשר דקות העליתי את הרעיון הבא: לקחת שתי בובות כף יד ולהתחיל את הבוקר בדיאלוג משועשע מעל ראשה של בתי הישנה.

בינגו! הקטנה פתחה בכל בוקר עיניים סקרניות ללא מגע יד אדם.

דוגמה קטנה? טריויאלית? נכון! היומיום שלנו רצוף באינספור מקטעים כאלה. הנה אתגר בשבילכם, קוראים מבריקים וטוקבקיסטים שנונים: הפציצו אותי ברעיונות חדשים הקשורים לסוגיות המאוד לא דרמטיות הבאות:

• חמש הדקות בערב, לפני שהם הולכים לאמבטיה (תרגיל שנקרא בז'רגון המקצועי בשם הבומבסטי: פוקוס על בסיס של זמן).
  

• פעולות משחק שקשורות אך ורק לקו שנמצא בין חדר הילדים לפרוזדור (פוקוס על בסיס של מרחב).
  

• סיפור, הפעלה או משחק שקשורים אך ורק לסיר וקופסת שימורים (פוקוס על בסיס של אובייקטים).
  

בא לכם להגיד "שטויות!", "קישקוש במיץ"? חכו. תנו לזה עשר דקות ודווחו לי מה קורה. כמובן שמותר ורצוי ליישם את זה לכל מקטע מציאות שתחשבו עליו – כמה שיותר טריויאלי, יותר טוב.

טריק ב': טלטול המובן מאליו

החיה האנושית חייבת שיגרה. הורים וילדים צריכים סדר – בבית, בגן, בבית הספר, בנשמה. לא מדובר במגבלה מחשבתית כמובן, אלא במאפיין הכרחי של המוח, שמאפשר לו לתפקד. אם היינו צריכים בכל בוקר להמציא את הגלגל מחדש, היינו מגיעים מהר מאוד לרמות התשישות של היפהפיה הנרדמת.

ועם זאת, מדי פעם רצוי ליזום סערות. התרגיל הבא נקרא "טלטול המובן מאליו", והציוד הדרוש לביצועו הוא מוח עם אספקת חמצן סבירה וחמש דקות פנויות.

קחו מקטע אחד של חיי המשפחה שלכם, למשל ארוחת הערב המשפחתית. כעת יקירי, העלו במשך 2 דקות על דף את כל הדברים שאנו מקבלים כמובנים מאליהם אודות הארוחה המשפחתית.

הרשימה הזו עשויה לכלול היגדים כמו:

1. כולם אוכלים ביחד על השולחן.
2. אוכלים עם צלחות וסכו"ם.
3. בדרך כלל ההורים מכינים את האוכל.
4. אוכלים בדרך כלל בחדר קבוע – במטבח או בפינת האוכל.
   

כעת , במהלך 3 הדקות הבאות, עברו על כל אחד מהמאפיינים ונסו לשנות אותו, להעלים אותו או להפוך אותו, על מנת להעלות רעיונות חדשים בקונספט הכל כך שחוק שנקרא "ארוחת ערב".

הרשימה החדשה יכולה להכיל המצאות כגון:

• ארוחת "הילדים מכינים את האוכל להורים" (תלוי בגיל שלהם, כמובן, ועם השגחה הורית נאותה). וריאציה צדדית של הרעיון הזה היא שאחת לשבוע הילדים מקבלים אחריות על מנה אחת – למשל, הקינוח.
  

• ארוחת "היום אוכלים בידיים" – ארוחה סטייל מזנון, שבה אין סכו"ם – כל המנות הן כאלה שנאכלות בידיים – כריכונים, שיפודי ירקות, קלחי תירס או כל אופציה גסטרונומית שמעבר לידע הדל שלי בהילכות הבישול...
  

• נוהל חד פעמי של "חדר פיקניק" – אחת לשבוע או חודש הופכים את חדר הילדים או חדר המשחקים לחדר פיקניק – פורשים מפה על הרצפה, יושבים על כריות, שמים מוזיקה: ונהנים מארוחת ערב שטותית, אחרת וחמודה.
  

שתי הערות בשוליים:

1. אם הרעיונות הללו קוסמים לכם, אני מבטיח לכם שהילדים שלכם יידלקו עליהם שבעתיים. הם עדיין לא הספיקו להיכנע לקבעונות שמציפים את חיינו.
2. הדוגמה הספציפית שנתתי ממש לא חשובה. העיקר הוא לקלוט את הכלי המחשבתי ולהפציץ איתו בכל פעם שחיי הבית נכנסו לתרדמת.
   

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית - מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
  

• לכל הטורים של גיל ונטורה.