למה אסור לוותר על ניסויים בחיות. סיפורה של תרופה
תרופת הקופקסון פותחה במכון ויצמן תוך כדי ניסויים חוזרים ונשנים בחזירי ים ובקופים, ומשמשת כיום לטיפול בטרשת נפוצה, מחלה קשה שגורמת סבל רב. האם למחקר יש גבול, ואם כן - היכן הוא עובר?
סיפורה של תרופת הקופקסון – אחת מהתרופות החשובות ביותר כנגד טרשת נפוצה - מראה את הבעייתיות בהצבת גבולות למחקר בסיסי.
הטרשת הנפוצה היא מחלה כרונית של מערכת העצבים המרכזית, הפוגעת בתפקודם התקין של תאי העצב. כאשר תאי-העצב אינם מתפקדים כשורה, גם המוח וחוט השדרה אינם מסוגלים לפעול והגוף כולו נפגע. חולים רבים חיים עם המחלה במשך שנים רבות, אך היא יכולה לפגוע קשות באיכות החיים ולהביא לנכויות, שיתוקים, פגיעה בראיה ואפילו פגיעה בחשיבה וברגשות שהופכים אותנו לאנושיים.
כדי לבחון יעילות של חומר יש לבצע ניסוי בבעלי חיים (צילום: אינדקס אופן)
לא גורמים מן החוץ הם המביאים למחלה, אלא דווקא מערכת החיסון של הגוף עצמו. בחולי הטרשת הנפוצה, מערכת החיסון יוצאת מכלל שליטה ותוקפת את שכבות המיאלין, המקיפות ומבודדות את תאי-העצב ומסייעות להם להעביר זרמים חשמליים. מחלות בהן הגוף תוקף את עצמו נקראות 'מחלות אוטו-אימוניות' והטרשת הנפוצה היא מבין השכיחות והחמורות שבהן.
המחקר הבסיסי בטרשת הנפוצה חייב להיערך על חיות מעבדה אשר חולות בעצמן במחלה. על-מנת לגרום לבעלי-החיים לחלות בטרשת הנפוצה, החוקרים מזריקים להן חלבון אשר 'מגרה' את מערכת החיסון שלהן וגורם לה לתקוף את המיאלין במנגנון הדומה לזה של טרשת נפוצה באדם. על החיות הללו יכולים החוקרים לנסות עכשיו תרופות שונות, במטרה לרפא אותן ולהוכיח את יעילותה של התרופה – ואז להוציא אותה לשוק כתרופה המיועדת גם לבני-אדם.
הניסוי הצליח, האדם חי
מעבדתה של פרופסור רות ארנון ממכון ויצמן עוסקת מזה שנים רבות בחקר מחלת הטרשת הנפוצה. במסגרת המחקר ניסו החוקרים במעבדה לייצר חלבון חדש שיוכל לגרות את מערכת החיסון ביעילות גבוהה. חלבון כזה היה אמור לגרום למחלה בבעלי-חיים, דבר שהיה מועיל ככלי מחקר במחלת הטרשת הנפוצה. אלא שדברים אינם תמיד מסתדרים כמצופה. כאשר ניסתה פרופסור ארנון (במחקר בשיתוף עם פרופ' מיכאל סלע ודר' דבורה טייטלבוים) להזריק את החלבון לבעלי-חיים, הם סירבו בתוקף ללקות במחלה. מבחינה זו נכשל המחקר כשלון חרוץ, אך לחוקרים היה רעיון אחר. החלבון המוזרק אמנם אינו גורם למחלת המודל לטרשת הנפוצה, אך הם ידעו כי תכונותיו הפיזיקליות דומות לאלו של המיאלין. האם יתכן כי הזרקת החלבון לחיות החולות תסייע 'להסיח את דעתה' של מערכת החיסון ולגרום לה לתקוף את החלבון המוזרק, במקום את מעטפת המיאלין החשובה כל-כך לגוף?
על-מנת לבדוק את הרעיון, הוזרק הפולימר החדש לקבוצה של חזירי-ים (קביות), ולאחר מכן הושרתה המחלה בחזירי-הים. התוצאות היו מעל ומעבר לצפוי. מתוך כלל חזירי-הים שהיו אמורים לפתח את מחלת המודל לטרשת הנפוצה, רק 20% חלו במחלה. לעומתם, בקבוצת הביקורת שלא קיבלו את הפולימר החדש, 80% מחזירי-הים חלו במחלה. החלבון החדש הוריד גם את חומרת המחלה בחיות המועטות שנדבקו בה.
בנקודה זו הבינו החוקרים כי הצליחו לגלות תרופה חדשה ומוצלחת למחלת המודל לטרשת הנפוצה בחזירי-ים. אלא שמנקודה זו ועד להוכחה כי התרופה טובה גם לשימוש בבני-אדם עוד ארוכה הדרך. החוקרים היו צריכים להראות כי התרופה פועלת גם בבעלי-חיים הדומים יותר לאדם. לשם כך הם ערכו ניסויים על קופי רזוס ובבונים. גם בקופים התוצאות היו יוצאות-דופן : מתוך תשעה קופים שהיו משותקים בשל הטרשת הנפוצה, שבעה החלימו לחלוטין. רק בזכות הצגת התוצאות הללו, שהתקבלו מתוך ניסויים בקופים, הצליחה פרופסור ארנון, בשיתוף עם נוירולוג בארה"ב, לקבל מענק מחקר מה- NIH (המכון הלאומי לבריאות בארצות-הברית) בסך שני מליון דולר, שאפשר להם לבצע ניסויים קליניים בחולים אנושיים.
הניסויים הקליניים עברו בהצלחה יתירה וחברת טבע לקחה על עצמה את פיתוח החומר כתרופה, שיצאה לשוק תחת השם קופקסון. כיום נמכר הקופקסון ב-47 מדינות מסביב לעולם, כולל ארצות-הברית, קנדה, ישראל ומדינות האיחוד האירופי. למעלה מ-100 אלף חולים בטרשת הנפוצה, שאילולא הקופקסון היו לוקים בשיתוקים וליקויים מוחיים, יכולים להמשיך את חייהם ולתפקד כאחד האדם. כל זה לא היה מתרחש אילולא הניסויים בבעלי-החיים, שהיו חלק ממחקר בסיסי שלא יועד במקור למציאת תרופה לטרשת הנפוצה.
"אי אפשר להימנע מניסויים בחיות ניסוי"
כדבריה של פרופסור ארנון, "כדי להראות יעילות של החומר אי-אפשר להימנע מעשיית ניסויים בחיות-ניסוי. גם לפני שאפשר להתחיל בניסויים קליניים בחולים, חייבים לעשות ניסויים בחיות-ניסוי שמראים את בטיחות החומר. אי אפשר להימנע מכך כשמנסים לפתח תרופות."
כבודם של בעלי-החיים במקומו מונח. אדם אשר שורף חתולים להנאתו, מקומו אחד – בכלא. אך תמיד עלינו לזכור כי הניסויים בבעלי-החיים שבמעבדות המחקר מקדמים את הידע והבריאות האנושיים. התרופות הנוצרות במחקרים יכולות לרפא מאות-אלפי בני-אדם. האם עדיין אפשר לטעון כי המחיר – בחייהם של מספר מצומצם של בעלי-חיים – אינו מצדיק את התוצאה?
תודה לפרופסור רות ארנון ממכון ויצמן, שהעניקה הרצאה בנושא הקופקסון וניסויים בבעלי-חיים בכנס אילנית האחרון לביולוגיה ניסויית.
- לקריאה נוספת ב"ידען": לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
