אין כלכלה טובה בלי חברה טובה

אילו נאמר שההכנסה הריאלית של העשירון התחתון של השכירים ירדה ב־1% ושל העשירון העליון עלתה ב־37% בין 1994 ל־2003; אילו היו מספרים שיותר משליש מהעובדים משתכרים מתחת לשכר המינימום - האם הייתם מתייחסים לאותה מדינה כמדינה שכלכלתה פורחת?

אם תשובתכם היא כן, יש בינינו חילוקי דעות תהומיים שאיני מתכוון לגשר עליהם כאן. אם, לעומת זאת, נראה לכם שתפקידה של הכלכלה הוא לשפר את מצב כלל האזרחים ובעיקר של אלו שמצבם הגרוע ביותר, הגעתם למקום הנכון. השאלה המרכזית היא כיצד נוצר מצב שבו יש נתק כמעט מוחלט בין שיפוט מצבה של כלכלה לשיפוט מצבה של חברה.

הכלכלה נשפטת על פי כמה מדדים, בעיקר המדד שבודק את התוצר הלאומי לנפש, ובתוכו נמדד שיעור השינוי בין תקופה לתקופה, מה שקרוי צמיחה. מדד זה לא אומר דבר על חלוקת ההכנסות באותה מדינה. מלבד זאת, המדד הזה מודד רק פעילות שהיא כלכלית. למשל, אין בו שום מדידה של איכות חיים. מי שנשאר/ת בביתו/ה כדי לדאוג לילדים אינו/ה מוסיף/ה דבר לכלכלה.

כדי בכל זאת לדבר על הקשר בין חברה לכלכלה, יש המציינים בגאווה את העלייה בהשתתפות בכוח העבודה ואת הירידה באבטלה. ואכן, אבטלה נמוכה עדיפה על אבטלה גבוהה. אבל גם אבטלה נמוכה אינה מבשרת את האביב. בדו"ח העוני האחרון נמצא ש־58% מהמשפחות שהעומד בראשן בגיל העבודה הן עניות. כך שעבודה אינה משמשת להיחלצות מעוני, ולכן לטעמי משמעותה פחותה עד אפסית.

בכל זאת, נניח שתוצר והשינוי בתוצר הם המדדים הנכונים. אז תישאל השאלה כיצד להגדילם. מישהו או מישהי מהיישוב היה חושב שהגדלת השוויון, השקעה מסיבית בהשכלה ובבריאות הם שיביאו לתוצאה המקווה. אלא שהגישה של קברניטי הכלכלה היא בדיוק הפוכה - ככל שנצמצם את השקעות המדינה בחברה, כך ייטב לכלכלה. ממשלה קטנה, מסים נמוכים והפקרת האזרחים לשוק החופשי היא הפתרון הבלעדי להעצמתה של הכלכלה.

ממה נובעת האמונה הזאת? מתפיסה מוטעית על טבעם של אנשים ומאמונה מוטעית שהשוק החופשי הוא מזור לכל עוולה וכאב.

התפיסה שבני האדם אינם אלא רובוטים שהדרך היחידה להפעילם היא באמצעות תמריצים כלכליים, גורמת גם לכך שמצד אחד יורדו מסים כדי לתמרץ את בעלי היוזמה וההון, ומצד שני יופחתו ההטבות למובטלים ולאחרים כדי להמריץ אותם להיכנס לשוק העבודה שנשלט על ידי אותם צוברי הון ולאלץ אותם להסתפק בשכר זעום ובחוסר ביטחון תעסוקתי (ראו עובדי קבלן).

לפני שבוחנים תמריצים, צריך להחליט על מדיניות שמיטיבה עם החברה ובעיקר עם אלו שמצבם רע. לטעמי, מצבה של הכלכלה שווה כקליפת השום אם התוצאה ההכרחית לפריחתה תהיה דיכוי של אלה שהפרוטה אינה מצויה בכיסם בתקווה חסרת שחר שבסוף יהיה טוב לכולם.

על פי התפיסה המבוטאת, כאן לא יכולה להיות כלכלה טובה בלי חברה טובה. כל מי שפועל לניתוק החברה מהכלכלה גורם למצב הנוכחי שבו יושבי המדינה אינם אלא כלי בידי כוחות שאין להם שליטה עליהם. ייטב לנו להחליט מהי החברה שבה אנו רוצים לחיות ולגזור ממנה מדיניות כלכלית מיטבית. אפשר להתחיל בקביעה שאנשים שאינם בגיל העבודה לא יהיו עניים, ולהמשיך בקביעה שמשפחות של אנשים עובדים לא יהיו עניות. ובכלל להבין שבלי מדיניות שמקדמת באופן פעיל שוויון, לפחות שוויון הזדמנויות, נגיע למקום בו אני לפחות איני רוצה להימצא.

• ד"ר יצחק ספורטא, מרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב