שומרי הסביבה? ה"חקלאים" הם ברוני נדל"ן

החקלאות היא ללא ספק אחד מעמודי התווך של מדינת ישראל, ויש חשיבות רבה בטיפוחהּ. אבל יש להפריד בין החקלאות לבין "החקלאים". יש כיום בישראל מעט חקלאים אמיתיים; האחרים, אלו שמכנים עצמם חקלאים, משתייכים לקבוצת שתדלנים שבאופן שיטתי גוזלים את משאבי המדינה.

ב-60 השנים האחרונות חלו תמורות גדולות בחקלאות בישראל בזכות ההתקדמות הטכנולוגית. העלויות של הציוד החקלאי וחומרי הגלם עלו מאוד, וכדי להגיע לרווחיות דרושים לחקלאי שטחים נרחבים מאוד. התוצאה היא שמספר העוסקים בעבודת אדמה ירד דרסטית ונוצר משבר תעסוקתי.

במשך עשרות שנים העבירה הממשלה עשרות מיליארדים לאותם אנשים, ובשנות ה-60 וה-70 החלו לקום בקיבוצים ובמושבים אזורי תעשייה גדולים על חשבון ישובים עירוניים סמוכים. בשנות ה-80 נתנה המדינה לקיבוצים מיליארדים נוספים במסגרת הסדר הקיבוצים, ובשנות ה-90 בעקבות גל העלייה, הפכו לא מעט יישובים חקלאיים לפרברים, והתגברה התופעה של העלמת העין מעבירות בניה קשות בישובים אלה.

שוד הקרקע הגדול?

בשנים האחרונות, בחסות מינהל מקרקעי ישראל, מתרחש שוד קרקעות חסר תקדים במסגרתו מעבירה המדינה במחיר נזיד עדשים, קרקעות רבות בישובים החקלאיים לאותם "חקלאים", על פי החלטה שמכונה "החלטה 979".

במסגרת ההחלטה מקבלים תושבי היישובים הללו הנחות מפליגות על שווי הקרקע בחלקות המגורים הרחבות שלהם, אפשרות לבנות שלוש יחידות דיור נוספות על חלקות המגורים, אפשרות למכור ולהשכיר את יחידות הדיור הללו ללא קשר לשימוש חקלאי, ואפשרות לבנות 500 מטרים רבועים על הנחלות לצורכי תעסוקה, קייט או מסחר - מחסנים למכירת רהיטים למשל.

אך מדובר בהחלטה שהיא רעה גם לסביבה. היא הופכת אט אט את האזור הכפרי של ישראל לפרברים ואזורי מסחר ותעשייה זעירה. מדינת ישראל הקטנה אינה יכולה להרשות לעצמה בנייה פרברית. לפרבור האזור הכפרי של ישראל יהיו השלכות קשות - סביבתית וחברתיות כאחד.

שכונות צמודת קרקע, שהיו פעם ישובים חקלאיים, גורמים לאיבוד שטחים פתוחים ופגיעה בטבע, שימוש מוגבר במכוניות פרטיות - כלומר עוד זיהום אוויר ועוד כבישים - ובריחה של אוכלוסיה חזקה ועסקים מהערים - תופעה שמחלישה אותן.

אז למה לחקלאים יש תמיד את המספר הזוכה?

ההסבר לתופעה הזו נעוץ אולי באתוס ההתיישבות, שמושרש עמוק בתרבות הישראלית. הוא נעוץ גם בדור המנהיגים שמנהלים את המדינה, שבאים ברובם מרקע התיישבותי, ורואים בהתיישבות מטרה נעלה.

ביצי הזהב הנדל"ניות שניתנו לאותם "חקלאים" הם הדלק שמפעיל מנגנון שתדלנות יקר. ה"חקלאים" הבינו מהר שאם הם רוצים להשפיע על המערכת השלטונית, הם צריכים ליצור מוקדי כוח במרכזי המפלגת הגדולות, והם עושים זאת בעבודה ובמרצ - וגם בליכוד.

אחד הטיעונים המרכזים שהחקלאים מביאים להצדקת דרשותיהם המופרזות הוא הטיעון שבזכותם הוקמה המדינה. אך הטיעון הזה פשוט אינו נכון וגלום בה עיוות היסטורי. לחקלאים ולהתיישבות יש חלק בהקמת המדינה, והם אחד הביטויים של התנועה הציונית, אבל הקמת המדינה הייתה מאמץ קולקטיבי שהיו לו שותפים רבים.

טענה זו מגמדת את חלקן של שאר הקבוצות שתרמו להקמת המדינה. העולים ממדינות ערב למשל, שבאו לישראל בשנות ה-50, ויתרו על רכושם הרב במדינות מולדתם (ועל מורשתם) וחיו כאן בתנאים מחפירים במשך שנים. עולים אלה, כמו גם העולים ממדינות אירופה, עבדו במפעלי הנשק ומפעלים אחרים שהיו הכרחיים למדינה בתחילת דרכה. במקרים רבים הם גם היו הידיים העובדות עליהם התבססו היישובים החקלאיים.

אז מה מגיע לחקלאים?

אין ספק שאדם שגר בישוב חקלאי זכאי לרכוש את הקרקע עליו בנוי ביתו. אלה הם תנאים להם זכו גם דיירי הדיור הציבורי. אך התנאי הוא שהחקלאי לא יעשה בקרקע אותה קיבל לשימוש חקלאי שימוש בלתי חוקי. יש לראות בחקלאיים האמיתיים, אלו שבאמת ובתמים עוסקים בחקלאות, כבעלי ברית בשמירה על השטחים הפתוחים. יהיה נכון אפילו לתמוך ולסבסוד את החקלאות כתגמול על השירות הציבורי והסביבתי שהיא מספקת.

אך עבודת השתדלנות של הלובי החקלאי לא נעשית בידי החקלאיים האמיתיים, ולא למטרת שדרוג החקלאות בישראל. מאחורי הלובי הזה עומדים "חקלאים" ציניים שהפכו לברוני נדל"ן, תושבי מרכז הארץ שעתידים לגרוף את עיקר הרווח מההחלטה של המינהל.