רכבת המצוות

מי שנסע ביום שני בקו בית שמש-תל אביב של רכבת ישראל חשב לרגע שהגיע לבר מצווה: שירים, ריקודים, הבזקי פלאשים ואפילו סוכריות טופי שעפות בחלל האוויר היו שם, ובמרכז גם חתן שמחה שסופג את הכל. עו"ד דוד שפירא אולי עבר מזמן את גיל 13, אבל השבוע הוא נתן סיבה טובה למסיבה עבור הנוסעים הדתיים בקו הפופולרי. כמה שנים אחרי שהפכו עטורי התפילין ועטופי הטליתות לנוף בלתי נפרד בקרונות, הכניס לשם שפירא לראשונה גם ספר תורה שנכתב במיוחד עבור מתפללי "מניין 8:28". 

מנייני התפילה ברכבת ישראל כבר הפכו לקבועים, אך הניסיונות למסד את התופעה ולהגדיר "קרון בית כנסת" נבלמו בהנהלה ובמשרד התחבורה. גם תורמים לספרי תורה שישמשו את המתפללים עדיין לא נמצאו, אך יוזמה פרטית של עו"ד דוד שפירא, שהרגיש שמשהו חסר לו בתפילת שני וחמישי, פתרה את הבעיה. לאחרונה הוא רכש בעצמו ספר תורה קומפקטי בסכום של עשרות אלפי דולרים, והחל מהשבוע משמש הספר את מתפללי המניין הקבוע. במקום ארון קודש מאכסן אותו שפירא במהלך היום במשרדו שבמגדלי עזריאלי או בכספת ביתו בבית שמש - עד ליום שני, כמובן, יום הקריאה הבאה. 

"כמו לפטופ"

"כל מי שנסע בשנים האחרונות ברכבת מכיר את המניינים הללו, אבל אף פעם לא הייתה בהם קריאה בתורה", מספר ל-ynet חתן השמחה. "חלק מהנוסעים היו קמים מוקדם יותר והולכים לבית הכנסת רק כדי לשמוע את הקריאה ואחריה מתפללים שחרית, אחרים קראו בתורה בתפילת מנחה ויש כאלה שפשוט ויתרו".

שפירא אומר שלא האמין שהפיתרון יגיע מלמעלה - הנהלת הרכבת או הארגונים הגדולים שניסו לעזור - ולכן החליט לקחת בעצמו את היוזמה. אחרי שבדק את ההיבטים ההלכתיים של טלטול ספר תורה הוא רכש אחד כזה בעצמו, ועל הדרך זכה גם להוציא לאור את "תורת הרכבת" - חוברת בת 40 עמודים ובה קובץ ההלכות הרלוונטיות למניינים אלה.

"ידוע שמותר להוציא ספר תורה מבית הכנסת לבית האבל, אבל לא היה ברור לי אם מותר להיטלטל איתו ברכבת עד לעבודה", מסביר עו"ד שפירא את ההתלבטות. "פניתי לרבנות בבית שמש, ואחרי דיונים הלכתיים הוציאו שני רבני העיר, הספרדי והאשכנזי, פסק הלכה משותף בעניין. זה משהו שלא קרה אף פעם". בתשובה לשאלתו של שפירא השיבו הרבנים שמעון ביטון ודוד אברהם ספקטור כי מותר לטלטל ספר תורה רק עבור מי שאין ביכולתו להגיע לבית הכנסת – אסיר בבית הכלא, חייל בשעת מלחמה ואבל היושב שבעה. עם זאת הם פסקו כי כל אדם יכול לרכוש ספר תורה פרטי ולהשתמש בו לקריאה ברכבת.

ואיך סוחבים ספר תורה לעבודה פעמיים בשבוע? שפירא לא לקח סיכונים מיותרים ורכש ספר אמיתי, כשר למהדרין, בגודל של 15 ס"מ בלבד. "אף אחד לא שואל אותי איך אני מסתובב עם זה ברחוב כי זה פשוט נמצא בתוך התיק", הוא מספר. וכמה עולה התענוג? "פי שניים מספר תורה רגיל. זה כמו ההבדל בין מחשב רגיל ללפ-טופ: קטן יותר, נייד ועולה כפול". ביום שישי שעבר הסתיימה כתיבת הספר, שהוקדש לעילוי נשמת חתנו של שפירא, והאירוע צויין בטקס מיוחד וחגיגי בבית המשפחה.

בין לודז' לתל אביב

לדברי כותב הספר משתתפים מדי יום 50 מתפללים במניין הקבוע: "8:28 זו שעה מאוחרת יחסית, ובכל זאת יש מספר גדול של נוסעים. אתה יכול לתאר לעצמך כמה כאלה יש ברכבת של 6:30". קשה להאמין ששפירא ירכוש בעצמו ספר דומה גם עבור המניין המוקדם, אך הוא מגלה כי אחד המתפללים כבר חושב בכיוון. "אני שמח שבזכות הרעיון שלי יזכה עוד מניין בקריאה מסודרת בתורה. אם באמת יהיה מי שיקנה ספר נוסף - קובץ ההלכות עליי".

בדברי ההקדמה לקונטרס "תורת הרכבת" שערך מספר עו"ד שפירא על ביקור שערך לפני שנתיים במחנות ההשמדה בפולין, על חוויותיו ממוזיאון השואה בתחנת הרכבת בעיר לודז' ועל הרשימה המופיעה שם ובה שמות היהודים שעלו על קרונות המוות. "חשבתי לעצמי על ההבדל בין הרכבת ההיא לבין הרכבת שבה אני נוסע לעבודה כל יום מבית שמש לתל אביב", הוא כותב, "סופה של הרכבת בלודז' ידועה, ועל הרכבת שלי כתוב 'רכבת ישראל'. הרכבת של מדינת ישראל ושל עם ישראל שחזר לארצו".

שפירא מספר על תמונה בה נראה סבו מחזיק דף מספר תורה שהבריח מהשואה, ובו חתכו הנאצים את הפסוק "'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". קיום המניינים הוא מבחינתו הניצחון הגדול על הגרמנים: "פעם הרכבת הביאה יהודים למיתתם ועכשיו הרכבת נוסעת ועליה דגל ישראל. עם ישראל יחד מתפלל היום ברכבת של מדינת ישראל - ממש חזון אחרית הימים".