חוק הגזענות מחטיא את המטרה

הכנסת אישרה בקריאה שנייה ושלישית חוק חדש שאוסר על פעילות בארגון גזעני. לפי החוק יוטל עונש של שנת מאסר על מי שבהתארגנותו או בתעמולתו מטיף או מעודד לגזענות, לרבות הטפה לעקרונות הנאצים. החוק אף קובע שמי שיעשה כן יואשם בהתאגדות בלתי חוקית, שגם בגינה צפוי עונש של שנת מאסר.

המניע לתיקון החוק היה גילוי קיומן של קבוצות ניאו-נאציות בישראל. עשרות שנים של גזענות מאורגנת, פרטית וממוסדת נגד המיעוט הערבי לא הניעו את המחוקק לפעול, כמו הגילוי הזה, שהוא שולי לחלוטין מבחינה חברתית ולאומית. מילות החוק מדגישות זאת. החוק אוסר על התאגדות המטיפה לגזענות "לרבות הטפה לעקרונותיהם של הנאצים". אך התוספת ה"נאצית" מיותרת לחלוטין מבחינה משפטית (הייתכן נאציזם שאינו גזעני?). היא משדרת – ולו רק באופן סמלי – רגישות יתר ונקודת מבט יהודית במקום הומאניסטית, שמקומה בדיונים בכנסת אך לא בחוק העונשין.

ישנו סיכוי סביר שהחוק ייושם בעיקר כלפי קבוצות גזעניות איזוטריות בשולי החברה ושפוטנציאל הנזק שלהן מוגבל. חוק, כל חוק, נבחן לא רק במילותיו אלא גם ביישומו ובהתאמתו לחברה בה הוא קיים. חוששני שהגזענות טבועה כל כך עמוק בחברה הישראלית, באופן גלוי וסמוי, ספונטני וממוסד, עד כי כמעט כל חוק שמטרתו להלחם בגזענות יוכל רק לגזענים השוטים הנמצאים בשולי החברה ושאינם מאיימים באמת על אופייה – ולא יוכל לגזענות המסוכנת באמת, זו שצברה די כוח כדי להיות עובדה מוגמרת, חסינה מפני זרועותיו הקצרות של החוק.

לכאורה זו תוספת חשובה לספר החוקים הישראלי, המבטאת עמדה נכונה לפיה המשפט אינו צריך לגלות סובלנות כלפי גילויי אי סובלנות גזעניים. ככזו, מדובר בתוספת מבורכת. עם זאת, התיקון החדש אינו חף מפגמים.

אחד מהם הוא חלקיותו. חוק העונשין הישראלי אוסר על הסתה גזענית, שהיא הסתה על בסיס של גזע, צבע או מוצא לאומי-אתני. הסתה על בסיס של נטייה מינית אינה אסורה. התיקון לחוק אינו אוסר על חברות בהתאגדות המטיפה להשפלת האחר או פגיעה בו על בסיס נטייתו המינית.

לעומת זאת, כמעט בכל מדינות המערב התגבשה ההכרה כי כל חוק האוסר על ביטוי, מעשה או התאגדות שעניינם הוא פגיעה באחר על רקע גזע, צבע ולאום, חייב להכיל גם את הקריטריון של נטייה מינית.

איני טוען כי עדיף היה לא לחוקק את התיקון לחוק מאשר לחוקק אותו בנוסחו החלקי והפגום. עם זאת, להשמטה המתמשכת של קריטריון הנטייה המינית בחוקים שעניינם עבירות שנאה יש משמעויות מעשיות וסמליות שיש לתת עליהן את הדעת.

בנוסף, עולים חששות לגבי אופן היישום הצפוי של החוק החדש. מחקרים רבים שנערכו במספר מדינות ממערב אירופה מצאו כי לאחר שנחקקו בהן חוקים האוסרים על ביטויים גזעניים, רוב כתבי האישום שגובשו על בסיס אותם חוקים הוגשו כנגד מיעוטים בחברה בגין ביטויי גזענות שכוונו לקבוצת הרוב. למצער, חלקם היחסי של הנאשמים מתוך קבוצת המיעוט היה גבוה בצורה משמעותית מחלקם היחסי באוכלוסיה.

בישראל אין סטטיסטיקה מסודרת בעניין זה אך נדמה שכאן המצב פחות עגום. עם זאת, הדברים נכונים לגבי עבירת ההסתה לגזענות שעניינה איסור על ביטויים. כשמדובר באיסור על התאגדות ועל חברות בהתאגדות המטיפה לגזענות,

עולה חשש שהדבר ישמש כלי בקרב כוחות הביטחון ורשויות התביעה להגביל עוד יותר את חופש ההתאגדות והחופש הפוליטי של המיעוט הערבי.

התיקון לחוק יוצר מצג של פעולה בכיוון הנכון, אך קיים ספק רב לגבי משמעותו האמיתית במציאות הישראלית. ניתן לקבוע במידה רבה של ביטחון שאם החוק ייושם כלשונו, אזי זרם החינוך החרדי-ליטאי; רשת החינוך של ש"ס; ישיבות תורניות; אין ספור התאגדויות ימין קיצוני ועוד, כולם מהווים התאגדויות המטיפות לגזענות כהגדרתה בחוק העונשין. ככאלה, החברות בהן חושפת את חבריהן לעונשי מאסר. זו, כמובן, תחזית מופרכת אך יש בה תובנה.

יוסי נחושתן, משפטן ומומחה לתורת המשפט, גזענות וזכויות אדם. מרצה בבית הספר למשפטים, המסלול האקדמי המכללה למינהל