נא להכיר, אני אובססיבית וירטואלית
לא התלהבתי ממנו, אבל חרדת הנטישה עשתה את שלה, ועם אגו מרוסק נכנסתי לגוגל והתחלתי את קריירת המעקבים שלי. גיליתי שיש לו בלוג זניח, גיליתי מי הם חבריו, משפחתו ומקום עבודתו. תאמינו לי, לא מספיק מעריכים את הסטוקרים
הכל התחיל לפני יותר משנה. יצאתי לי לפאב תל אביבי קיצי ופתוח, ובדיוק כפי שקורה כל קיץ כשהאופטימיות באוויר - הכרתי חננה כלבבי. בתחילה הוא לא ממש תאם את התבנית הרגילה, מלבד העובדה שהוא היה גבוה, אבל בכל זאת החלטתי לנסות.
כך הלכנו לנו בדייט לאורך הטיילת, תינוק מגודל עד מאוד ואנוכי. איש הסטארט-אפים היה תמיד בשליטה, אלא אם כן הוא קילל מרוב לחץ, גמגם בגלל חרדה והיה ממורמר באופן כללי מהחיים. הוא לא ניסה לחסוך ממני את מרמורו, ולכן נאלצתי לשמוע "מחמאות" ממנו שהיו כל כך גועליות, שאני מתביישת להעלותן על הכתב.
היום לא הייתי הולכת איתו, אבל אז, כשהייתי כל כך חסרת ביטחון, לא יכולתי לחשוב על עצמי עם גבר שממש מעריך את עצמו או אותי וקיבלתי את הדין שכנראה אצטרך להסביר לחברותיי את פדיחת הסטארט-אפים למקרה שהן יכירו אותו.
אדון סטארט-אפים נראה קצת כמו גוויה והתנהג בהתאם
לא ממש הייתי צריכה לחשוב יותר מדי, שכן כבודו החליט שלא מתאים לו העניין, אלא אם כן הייתי מוכנה להשתעשע איתו ללא מחויבות - מה שכמובן נראה לי כמוות קליני וכמעט גובל בנקרופיליה. החלטתי לוותר, שכן אדון סטארט-אפים נראה קצת כמו גוויה והתנהג בהתאם.
אבל לא באמת הצלחתי לוותר. חרדת הנטישה עשתה את שלה, ועם אגו מרוסק נכנסתי לגוגל והתחלתי את קריירת המעקבים שלי. גיליתי שיש לו בלוג זניח (משהו משעמם עד מאוד על טכנולוגיה), גיליתי מי הם חבריו, משפחתו ומקום עבודתו.
עקבתי אחרי קישורים, למדתי עליו דברים, על עיסוקו, על סביבתו, דברים שאימו-יולדתו לא יודעת. בה בעת למדתי על טכנולוגיה, המון טכנולוגיה, ועל כל מה שמסביב: טרנדים, אנשים מובילים בתחום, השקעות, מיזמים, מסיבות של חננות (כן, יש כאלה), ועוד כהנה וכהנה.
למעשה כבר לא ראיתי את איש הסטארט-אפים, אלא איזה יציר דמיון מעוות ורחוק עד מאוד מהמציאות. אבל זה לא מנע ממני להמשיך ולטפח את האובססיה. במשך ימים ולילות, בלוג אחרי בלוג, הגעתי למגוון נושאים ולמגוון אנשים.
איכשהו העלאת הרפש ממש עושה לי טוב
מאז אני מנהלת מעקבים כמעט על כל אחד ואחת שמעצבנים אותי. איכשהו העלאת הרפש ממש עושה לי טוב. כך למשל גיליתי על בחורה מגעילה עד מאוד בעבודה שלי שבעלה, על אף הבטחותיו, ממשיך לבגוד בה. תודה, קפה דהמרקר. עכשיו ברורה לי התנהגותה הכלבתית, ולכן אני יודעת ללכת על קצות האצבעות ולא לעשות קולות לידה, שכן אני מפחדת שתחשוף שיניים ותביא לי ביס.
בהזדמנות זו הייתי רוצה להודות גם לו, לאיש הנכבד שבזכותו אני יודעת כל כך הרבה על כל כך הרבה דברים, ולפעמים, כשמדברים על משהו, לא רק שאני מבינה - אני גם לוקחת חלק פעיל בשיחה. יותר מהכל אני מודה לו על כך שעשני לא-טכנופובית. מלבד תודות אלה אני מאחלת לו שימות.
ולגבי המציאות, אפשר לומר שאני פחות נועזת. כשראיתי אותו בפאב לאחר תקופה ממושכת של מעקבים, לא העזתי להתקרב. הוא, כמובן, דווקא העז, ובדרכו האגרסיבית דחף את חברתי כדי למשוך את תשומת ליבי. חברתי נפגעה בכתף, אני כמעט חטפתי שבץ מוחי. מילא התנהגות אלימה, אבל ככה לנפץ לי את הפנטזיה? את המשך הערב בזבזתי בהתחמקויות ובהתקפי פארנויה קלים על כך שהוא "בטח יודע". מיותר לציין שלא יצא לנו לדבר.
נראה שלא כל כך כדאי להיות מקוונים, מפני שכמוני יש עוד הרבה אנשים משועממים ואובססיביים, שרק מחכים לבדלי מידע חסרי משמעות על חייכם העבשים. אני באופן אישי לא רוצה לעשות כלום עם המידע שצברתי, אלא אם כן אני אתהפך עליו ואחליט לסכסך בינו לבין חבריו ע"י זריקת כבשים וירטואליות בשמו ואולי איזה מייל מפליל למעסיקיו, בו אני מפרטת את מעילתו בכספי החברה והורסת טוטאלית את שמו הטוב כאדם מת-חי וזהו. לא יותר. אני לא אעז למשל לחכות לו ליד הבית ולזרוק עליו את המטורפת מהעבודה שלי שתביא לו ביס. אבל זאת אני, לכו תדעו איך אחרים יגיבו כלפיכם.
תזכרו חברים, האחות הגדולה תמיד ערה, במיוחד בשעות הקטנות של הלילה. מוהההה.
האימייל של לולה
לפנייה לכתב/ת 
